הבלוג של אורי הייטנר

קראתי את הידיעה על החלטת קיבוצי צפון ים המלח לפרוש מהתנועה הקיבוצית, בעקבות היעדרה כאשר צריך אותה – מול גזירת הייבוש וההקפאה. ידיעה זו החזירה אותי לשנות ה-90 של המאה שעברה, התקופה הקשה של המאבק על הגולן; הימים בהם חרב העקירה והחורבן התהפכה מעל לראשינו. גם אז התנועה שלנו, התנועה הקיבוצית, נעלמה ונאלמה.

גם אנו, באכזבתנו, דנו לא פעם באפשרות של פרישה מן התק"ם. דנו בכך במסגרת של כלל קיבוצי הגולן וגם באורטל באופן ספציפי. את הנוער שלנו הוצאנו – כל קיבוצי הגולן, מחטיבת בני הקיבוצים, שהחליטה על תמיכה ב"מהלכי השלום" עם סוריה, כפי שכונתה בשפה מכובסת הנסיגה והעקירה ואסרה על חניכיה להשתתף בהפגנות נגד הנסיגה עם החולצות הכחולות. העברנו את הנוער לחטיבת בני המושבים, שגישתה הייתה חברית ואוהדת, ועד היום אנו מתברכים מהשייכות הזאת.

אנו לא החלטנו, בסופו של דבר, על פרישה, אבל הניכור בינינו לבין התנועה, תחושת הזרות וחוסר השייכות, לא התפוגגו עד היום, שנים רבות כל כך לאחר מכן.

קיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח הוקמו כדי להגשים את ערכי הציונות וההתיישבות של התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער שלה. הם קמו כחלק מתפיסת עולם הדוגלת בפשרה טריטוריאלית, לפיה ההתיישבות תעצב גבולות בני הגנה למדינת ישראל ותיישם את זכותנו על ארץ ישראל באזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, כלומר אזורים שאינם עתירים באוכלוסיה פלשתינאית. קיבוצים אלה הוקמו כחלק מתפיסה מדינית רציונאלית של פשרה טריטוריאלית, להבדיל מהגישות הקיצוניות של אף שעל – אלה שהתנגדו לנסיגה מאף שעל, ואלה שהתנגדו להשארת אף שעל בידי ישראל.

עצם העובדה שקיבוצי הבקעה מגשימים את הערכים הציוניים של התנועה, הם סיבה מספקת לכך שהתנועה תתייצב לצדם. אך מעבר לכך, התנועה מחוייבת לכך מתוקף החברות, הסולידריות והערבות ההדדית התנועתית. כאשר גרזן מונף על קיבוצים בתנועה, חובתה המוסרית של התנועה להתייצב לצדם באופן חד משמעי ולהיאבק למענם בכל דרך אפשרית. תנועה שאינה עושה כן, כמוה כהורים המגלים אדישות כאשר ילדיהם נמצאים בסכנת חיים. הורים כאלה אינם ראויים לתואר הורים. תנועה כזו אינה ראויה לתואר תנועה.

בנימין נתניהו מצהיר על התנגדותו לנסיגה מבקעת הירדן. אני מאמין לו שהוא מתכוון לכך, אך יש לי ספקות בנוגע לכוח העמידה שלו בלחצים. אין ספק שבמו"מ העומד להתחדש, תהיה דרישה ברורה, של הפלשתינאים ושל ממשל אובמה, לנסיגה טוטאלית, כולל מבקעת הירדן. משמעות הדבר היא איום קיומי מוחשי על קיבוצינו.

הפעם אין המדובר רק בחרב המתהפכת (האמת היא שאיני רואה סיכוי שהמו"מ יסתיים בהסכם. הרי הפלשתינאים דחו גם את הצעותיו המופקרות של אולמרט לנסיגה מלאה ולקבלה עקרונית של תביעת "זכות" השיבה), אלא גם בצעד אכזרי ואלים של הקפאה וייבוש של היישובים. מעולם, אף ממשלה בישראל לא נקטה צעד כזה כלפי יישובים חיים. היום, אי אפשר לסגור מרפסת או לבנות מחסן בקיבוץ בצפון ים המלח או בבקעת הירדן, שלא לדבר על בניה לקליטת בנים או חברים חדשים או על הרחבה קהילתית. זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה, שמחייבת את התנועה להיאבק נגדה בכל דרך.

והנה, התנועה נאלמת דום. כרגיל, גמגומי הזדהות, הבטחות בקריצה לדבר עם "אהוד" ו"יהיה בסדר". יד אחת מבטיחה לעזור ויד שניה חתומה על הפגנה של "שלום עכשיו" תחת הכותרת האורווליאנית ההזויה "ציונים לא מתנחלים". להיות בסדר עם כולם.

ברגע שנחתה גזירת ההקפאה והייבוש, היה על התנועה לצאת למאבק. למחרת בבוקר היה על ראשי התנועה להתייצב בנערן, באלמוג או במצפה שלם, להכריז שמעתה היא מתגייסת למאבק ציבורי ופוליטי. מן הראוי היה, שהתנועה תפעיל את כוחה הפוליטי בתוך מפלגת העבודה, ללחץ משמעותי על האיש החזק בממשלה – ברק, כדי להעביר את רוע הגזירה. איפה אורית נוקד, איפה ולולה כאשר צריך אותם? מגמגמים, פוסחים על שתי הסעיפים, משחקים משחק כפול.

קיבוצי בקעת הירדן וצפון ים המלח מבינים היום את מה שאנו הבנו כבר לפני 18 שנים – אין חיה כזו תנועה קיבוצית. בשעת מבחן קיומי, התנועה הזו נמסה, מתפוגגת ונעלמת.

באין תנועה, אני מקווה שיהיו לפחות קיבוצים בודדים או לפחות חברי קיבוצים כבודדים, שימצאו את הדרך להפגין סולידריות עם קיבוצינו בבקעת הירדן וצפון ים המלח.

אי שם באמצע שנות התשעים, נערכה פגישה קשה של נציגות קיבוצי הגולן עם ארבעת "שליחינו" במערכת הפוליטית – השרים יעקב צור ואברהם כץ-עוז והח"כים גולשמידט וחגי מרום. כל הארבעה היו אוהדי הגולן, לכאורה, אך אף אחד מהם לא העז לעמוד בפרץ, להציג עמדה ברורה ולהיות מוכן לשלם מחיר. כולם השתפנו.

בתום השיחה אמר להם יהודה הראל: "המאבק הזה יסתיים בנצחוננו. אנו נשאר בגולן. אבל מה ישאר מכם? כלום. בעוד שנה אף אחד מכם לא ישאר בתפקידו ובעוד שנתיים אף אחד מכם לא ישאר בקיבוץ שלו". הוא דייק בתחזיתו כמעט במאה אחוז.

אני מאחל לקיבוצי צפון ים המלח ובקעת הירדן, שגם כאשר איש לא יזכור שפעם היה דבר כזה ולולה ושפעם הייתה אחת אורית נוקד, נכדיהם וניניהם יחיו בבקעת הירדן בשובה ונחת.

* "ידיעות הקיבוץ"