הבלוג של אורי הייטנר

האם מינויים פוליטיים הם בהכרח דבר שלילי? האם הם בהכרח מעשה שחיתות?

יש גישות שונות. שתי הקיצונויות הן השיטה הבריטית והשיטה האמריקאית.

השיטה הבריטית שוללת מכל וכל מינויים פוליטיים. על פי שיטה זו, כל מערכת המינהל הציבורי מבוססת על משרתי ציבור – סיוויל סרבנט, אנשי מקצוע וביצוע מנוסים ומיומנים, המוציאים לפועל את מדיניותה של הממשלה הנבחרת. השירות הציבורי חף מפוליטיקה וממינויים פוליטיים. כאשר מתחלף שלטון ומתחלפת המדיניות, הפקידות מבצעת את המדיניות החדשה באותה מסירות ואותה אחריות כפי שביצעה את המדיניות של השלטון הקודם. עד לפני זמן לא רב, אסור היה לשרים למנות אפילו עוזרים ומזכירות, אלא היה עליהם לעבוד עם הפקידים הקיימים. לאחרונה השיטה התרככה במקצת, וניתנה לשר מכסה צנועה של חברי הפמליה הקרובה לו.

הקצה השני הוא השיטה האמריקאית. כאשר מתחלף נשיא ארה"ב, שדרת פקידות המונה כמה אלפי בעלי תפקידים בשירות הציבורי מגישה את התפטרותה באופן אוטומטי, ומאפשרת בכך לשלטון החדש למנות את אנשיו לתפקידים השונים. הרציונל של שיטה זו, הוא הצורך בהזדהות של אנשי הביצוע עם הדרך והאנשים של הממשל החדש ולהבטיח אמון של הנשיא באנשים המבצעים את מדיניותו.

אפשר להתווכח האם השיטה האמריקאית נכונה, אך ודאי שאי אפשר לומר עליה שהיא מושחתת.

מדוע, אם כן, מינויים פוליטיים בישראל מוחשדים מראש בשחיתות?

****

איני תומך באף אחת משתי השיטות הקיצוניות הללו. איני שולל עקרונית מינויים פוליטיים. יש הגיון בכך ששלטון ירצה שחלק מהמערכת הביצועית, בוודאי הבכירה, יהיה מזוהה עם דרכו, ולו כדי להיות בטוח בנאמנותו.

השאלה היא, כמובן, המינון, המידתיות. אך יותר מזה – המוטיבציה של הממנים והממונים. אם מדובר אך ורק במינויים ראויים מבחינה מקצועית והמניע הוא טובת העניין, כלומר הרצון לבצע באופן הטוב ביותר את מדיניות הממשלה, בשילוב של מקצועיות והזדהות עם הדרך, אין בכך רע ובוודאי שאין זו שחיתות.

האם אלו פני המינויים הפוליטיים בישראל?

****

במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו הייתה השיטה. הייתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

הנגבי לא התבייש בכך. נהפוך הוא, ערב הפריימריס הוא התגאה באתר האינטרנט של הליכוד שהוא אלוף המינויים.

על כך החליט היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, להעמיד אותו לדין. בכך הוא קבע תקדים – לראשונה כתב אישום על מינויים פוליטיים.

טענתו העיקרית של צחי הנגבי, היא שזו הייתה השיטה וכך נהגו כולם. אם הוא צודק, הרי הצורך להלחם בתופעה מובהק יותר, גם אם באמצעות "משפט ראווה" נגד "קורבן", כביכול. אך האמת היא, שגם אם כולם, או כמעט כולם, נהגו כך, יש משמעות גם לכמות, שהיא הביטוי לחוסר הבושה. כאשר מדובר בתעשיית מינויים פוליטיים, דוגמת הנגבי ואולמרט, הכמות הופכת לאיכות.

מה משמעות השיטה?

בניגוד לשיטה האמריקאית, לא מדובר במינוי פוליטי לשם שמיים, אלא בעסקה מושחתת של הענקת ג'וב לאיש או לקרובי משפחתו, תמורת תמיכה אישית בהיבחרות. זהו ממש שוחד. זו ממש גניבה. והכל – על חשבון הציבור.

אם זו אינה שחיתות – מהי שחיתות?

****

האם הטיפול בבעיה חייב להיות במישור המשפטי, הפלילי?

אני שולל את המשפטיזציה של המדינה. אני מעדיף אתיקה ומוסר על בתי משפט. כאשר הכל נבחן במשקפיים פליליות ומשפטיות – כל מה שאינו פלילי, מותר.

הבעיה היא, שהמשפטיזציה הייתה למעין נבואה שמגשימה את עצמה. הרי במדינה מתוקנת, די היה בדו"ח מבקר המדינה שהוכיח את התנהלותם המושחתת של הנגבי ואולמרט כדי שיסיימו את הקריירה הפוליטית שלהם, ללא צורך בכתבי אישום ובמשפטים. אולם הרי ברור, שאם בית המשפט יפסוק שמעשיו של צחי הנגבי מושחתים ושליליים, בלתי מוסריים ומנוגדים בתכלית לדוגמה האישית המצופה משר, אבל אין בהם עבירה פלילית – הנגבי יצא כגיבור, ינשא על כפיים ויהיה מועמד מוביל לעמוד בראש מפלגתו כמועמדה לראשות הממשלה. יתר על כן, גם אם יורשע, אך יפסק שאין בהרשעתו קלון, הוא יהיה למחרת מועמד לגיטימי לכל תפקיד, כפי שהיה עם חיים רמון.

זוהי הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית. עבריינות פלילית היא סף נמוך מידי בציפיה ממנהיגים. אין להסתפק בה, אלא יש להעמיד רף מוסרי גבוה הרבה יותר. המשפטיזציה יצרה מצב שבו מה שלא פלילי – מותר. במצב שנוצר, אין מנוס מהמשפטיזציה כדי למנוע ממושחתים לחזור למערכת הפוליטית.

על החברה הישראלית למצוא את הדרך לשבור את מעגל הקסמים הזה. אבל היום, כנראה שאין מנוס מהתמודדות עם שחיתות פוליטית, כולל מינויים פוליטיים מושחתים, באמצעות העמדה לדין. במצב הנוכחי, לא היה מנוס מלהעמיד את הנגבי ואולמרט לדין, בגין תעשיית המינויים שניהלו.

כחלק מהמלחמה בשחיתות, כדאי לבטל את שיטת הפריימריס – הן במרכז המפלגה והן בפורום של כלל חברי המפלגה, ולחזור לסוג של ועדה מסדרת. אף שיטה אינה חסינה לחלוטין משחיתות, אבל בשיטת הוועדה המסדרת תעשיית מינויים מושחתים מן הסוג שתוארה כאן, בלתי אפשרית.

                                                                                                                                                          * BSH