הבלוג של אורי הייטנר

יהודה הראל, "להפריט – פרידה מהמאה העשרים, מבט מחצר הקיבוץ", הוצאת כרמל, ירושלים תש"ע 2010, 295 עמ'

האם להמליץ לקורא על ספרו של יהודה הראל "להפריט"?

דילמה. מצד אחד, זהו ספר שאני מתנגד בכל נימי נפשי לרעיונותיו, למסריו ולמסקנותיו. ומה שגרוע יותר – הוא מנומק היטב ומשכנע מאוד וההתנגדות הרציונאלית לכתוב בו היא אתגר לא פשוט. כמי שמאמין בדרך אחרת ורוצה בהצלחתה ובניצחונה (ובטווח הקרוב – בעצם הישרדותה), אין לי כל סיבה לרצות שרבים יקראו את הספר. להיפך.

מצד שני, אני מאמין בחיפוש האמת, מתוך דיון פתוח, עמוק וחופשי בין דעות ואמונות. לצערי הרב, בוויכוח בין הקיבוץ השיתופי לקיבוץ המופרט; אתקן את עצמי באימוץ אחת מנקודות ההסכמה הבודדות שלי עם יהודה – בוויכוח בין הקיבוץ לבין ביטול הקיבוץ, אני רגיל להתמודד עם טיעונים דמגוגיים, רדודים, סיסמתיים ובעיקר רוויי בוז ושנאה כלפי הקיבוץ, מצד המפריטים, ואין כמעט דבר שאני סולד בו יותר מאשר דיון במי אפסיים, ברמת הטוקבקים ("פרזיטים" וכו').

ספרו של יהודה מאפשר דיון אמיתי, עמוק, יסודי ומאתגר עם גישת ההפרטה. סיפרו של יהודה מרתק, יסודי, עמוק ומציג שיטה הגיונית מאוד, בנויה באופן יסודי ומנומקת היטב, של  רעיון ההפרטה. יהודה, אדם שסקרנותו האינטלקטואלית אינה יודעת שובע ולכן הינו אדם רחב אופקים ובר אוריין אמיתי, מבסס את ספרו על שיטוט עמוק ומרשים בתחומי ידע רבים – כלכלה ותרבות, פילוסופיה והיסטוריה, סוציולוגיה ומדע המדינה (אף שהוא שולל אפריורי את המדעיות של מדעי החברה והרוח) אמנות ומדעים מדויקים, בעיקר ביולוגיה. ספרו המאתגר אינו יכול להשאיר את הקורא המחפש את הדרך לעולם טוב יותר ולחברה טובה יותר, להיות אדיש לכתוב בו. אני מאמין שספרות מאתגרת כזו עשויה לתרום תרומה משמעותית לא רק למחשבה הקפיטליסטית, אלא לא פחות מכך למחשבה סוציאליסטית, המתמודדת עמה. רק מתוך דיון עמוק ואמיתי, ומתוך התמודדות עם ביקורת חריפה החופרת וחושפת את הפגמים בדרכי ומחייבת אותי להתמודד עמם באומץ, אני יכול להתקדם בדרכי, לתקן אותה ולשנות אותה.

יהודה עשה זאת בספרו "הקיבוץ החדש" לפני כעשרים שנה ועושה זאת שוב ב"להפריט". בשני המקרים הוא מצטיין בניתוח מרתק, כתיבה בהירה ושנונה והצבת דרכים לפתרון. אך ההבדל בין הספרים הוא של יום ולילה. בעוד "הקיבוץ החדש" נכתב בידי מי שמאמין בכל לבו בדרך הקיבוצית, רואה את פגמיה ומביע חשש שאם לא יתוקנו הקיבוץ ייהרס (או יופרט, מילה שטרם השתמש בה) ולכן מציע דרכים להצלתו ולהצלת הסוציאליזם בכלל; "להפריט" נכתב בידי אדם שהתייאש לחלוטין מן הסוציאליזם והקיבוץ, גם מ"הקיבוץ החדש", ומאמץ בצורה קיצונית את הקפיטליזם, עד שמילטון פרידמן מצטייר כסוציאליסט לעומתו.

להבדיל מהוויכוח הסטנדרטי והמבאס עם חסידי ההפרטה, הדיון עם יהודה הוא במישור אחר לגמרי, עמוק הרבה יותר. יהודה מעצב ומנסח אידיאולוגיה בנויה לתלפיות של חברה מופרטת.

אופס. אידיאולוגיה? יהודה יהרוג אותי. הרי הוא יוצא בספרו חוצץ, בשצף קצף, נגד האידיאולוגיה, שלצד התכנון המרכזי היא ממש אם כל חטאת! אני "מאשים" את יהודה שהוא אידיאולוג? עוד אחזור לכך.

            יש דרך שלישית?

שני ערבים מבקשים להתגייר. נאמר להם שמה שנדרש מהם הוא לחצות בשחייה את הנהר הסוער. השנים קופצים למים ומתחילים לחתור. הראשון מגיע לגדה השניה ויוצא מן המים. השני מתקשה, ובאפיסת כוחות קורא לחברו לעזרה. "השתגעת?! אני לא עוזר לערבים", משיב לו חברו.

****

הספר מסתיים במאמר ביקורת על הספר, התוקף בחריפות את הכותב ואת הכתוב, בחתימת א.ה. (כבר נשאלתי האם א.ה. הם ראשי התיבות של אורי הייטנר. התשובה שלילית בהחלט – לעולם איני מתחבא מאחורי פסבדונים וראשי תיבות. בעיקרון, אני לוקח אחריות על כל מילה שאני כותב, ועומד מאחוריה בשמי המלא). לא עם כל הכתוב במאמר הזה הסכמתי, אך מכל הפרקים בספר, זה הפרק עמו הזדהיתי יותר מכל פרק אחר. כותרת המאמר: "פתולוגיה של קיצוניות". א.ה. מציין את עברו של יהודה כמרקסיסט קנאי וכשומר חומות אדוק של השיטה הקיבוצית, ואת המעבר לקצה השני של האולטרה קפיטליזם, כביטוי פתולוגי של הלך נפש קיצוני.

אני קורא לכך "תסמונת המומר", על שמם של יהודים מומרים שהיו לקיצונים שבאנטישמים. בין ההזויים שבכהניסטים ניתן למצוא אנשים שבאו מהשמאל הרדיקאלי ולהיפך. בין הפנאטים שבנטורי קרתא ניתן למצוא "חוזרים בתשובה". החילוני האולטימטיבי אורי זוהר היה למטיף אנטי חילוני קיצוני, לאחר שהמיר את חילוניותו. האדם הנלחם היום בדת ובדתיים באופן החריף ביותר הוא ירון ידען, רב חרדי לשעבר. אהוד אולמרט וציפי לבני שהתחנכו על ברכי "המשפחה הלוחמת" של תנועת החירות והליכוד עקפו "משמאל" את מרצ ואת "שלום עכשיו". הסמן "הימני" של הליכוד הוא בוגי יעלון, שבא מן "השמאל". כנראה שקשה לאנשים המשנים את דרכם לעצור באמצע הדרך. הם חשים כמי שמדלגים על פני תהום, וחוששים שאם לא יקפצו מספיק רחוק, יפלו לתוכה. 

גם יהודה עבר מהפך כזה מן הקצה אל הקצה. חבל. דווקא מיהודה הראל הציפיה שלי אחרת. לפני עשור וחצי, הייתי שותף לאחד המפעלים שיהודה הגה וייסד – תנועת "הדרך השלישית", שהייתה למפלגת "הדרך השלישית", שיהודה כיהן מטעמה בכנסת. הקמת המפלגה הייתה שילוב של אסטרטגיה פוליטית ואידיאולוגיה. האסטרטגיה הפוליטית הייתה הצלת הגולן באמצעות מתן ביטוי פוליטי לציבור של מצביעי תנועת העבודה, הנאמן לדרכה ואינו תומך בסיבוב הפרסה הפוליטי שעשתה לכיוון היוני. האידיאולוגיה הייתה עיצוב דרך למדינת ישראל, שאינה מקבלת את עקרון ה"אף שעל" אליו התקבצו שני הקצוות בשיח – התנגדות לנסיגה מאף שעל, ותמיכה בנסיגה מכל שעל והצבת חלופה מרכזית של פשרה טריטוריאלית, המבוססת על המצב הדמוגרפי ומחייבת ריבונות ישראלית על חלקי א"י שאינם עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, וויתור כואב על אזורים עתירי אוכלוסיה כזו.

אך "הדרך השלישית" לא הייתה רק אסטרטגיה ואידיאולוגיה, אלא גם הלך רוח. הלך הרוח היה של מתינות, בשיטת "שביל הזהב" של הרמב"ם. במקום ההליכה לקצוות של המוחלט, החפות מהבנת המורכבות של המציאות – בניה של דרכי אמצע יצירתיות בכל תחומי הדיון הציבורי; החוץ והביטחון, הדת והמדינה, המשטר, החברה והכלכלה (בנושא זה "הדרך השלישית" לא הספיקה לעצב דרך עצמאית בטרם הלכה לעולמה ללא עת. תנצב"ה).

והנה, היום אין ליהודה הראל דרך שלישית. הוא עבר אל הקצה שבקצה. כאשר הערתי לו על כך, הוא השיב, בדומה לחוצה הנהר בבדיחה שציטטתי, ש"הדרך השלישית היא הדרך לעולם השלישי"...

מהי הדרך השלישית? לא סתם דרך אמצע בנוסח "מפלגת המרכז" או ד"ש, אלא דרך מורכבת, המכירה בכך שיש צדק ואמת בשתי הדרכים ויוצרת סינתזה בין הטוב שבכל העולמות. "הקיבוץ החדש" של יהודה היה סינתזה כזו. אז הוא הציע עתיד מבטיח לקיבוץ, באמצעות שמירה על ערכי היסוד שלו, מתוך ויתור על הסיגים שפשו בו ופרידה משיטות ודרכים שפוגעות בו, אם כיוון שאבד עליהן כלח ואינן רלוונטיות עוד ואם כיוון שהיו שגויים מלכתחילה. הוא הציע לאמץ לתוך הקיבוץ שיטות ודרכים נכונות ומצליחות מתוך העולם הקפיטליסטי, שיחזקו את הקיבוץ ויביאו להצלחתו.

ההפרדה בין העסק לקהילה מבוססת על הבנה שהדרך היעילה והטובה ביותר להגדלת העוגה היא הדרך הקפיטליסטית ושלפחות כל עוד הסביבה היא קפיטליסטית, על העסק הקיבוצי להתחרות בה בשפתה ובכליה, אם רצונו להצליח. לשם כך, יש לנטרל חלק מן הרעשים האידיאולוגיים הסוציאליסטיים שמפריעים לניהולו הנכון. אך לא פחות מכך, ההפרדה נועדה להגן על הקהילה מפני הרעשים הקפיטליסטיים של ניהול העסק, ופיתוחה כקהילה המבוססת על עקרונות של שיתוף, שוויון, ערבות הדדית, סולידריות, צדק חברתי ודמוקרטיה.

ובתוך הקהילה השיתופית יש להיפרד מקולקטיביזם קיצוני וחונק, ולבנות אותה באופן שיאפשר לה למלא את ייעודה המקורי – "עילוי האדם", בכך שתאפשר יותר מכל דרך אחרת את התפתחותו המקסימלית של כל אדם.

הייתי שותף ליהודה בדרך "הקיבוץ החדש". עבדתי בחברת "וקטור" שהקים ליישום הדרך הזאת. הובלתי פרוייקט שנועד ליצור את הקיבוץ החדש בקיבוץ הנטוש ייט"ב. בסופו של דבר התנועה גדעה את הניסיון בעודו באיבו וסילקה אותנו מייט"ב, כנראה מתוך פחד שנצליח, חלילה. בקיבוצי, אורטל, הייתי שותף, כמזכיר ובתפקידים נוספים, בהובלת יישום הדרך הזו. אורטל הוא הקיבוץ היחיד שפועל בהתמדה בדרך המבוססת על רעיונות "הקיבוץ החדש", מזה עשרים שנה, בהצלחה רבה (אם כי זה המקום היחיד שבו ניתן לראות ולתקן גם את פגמי השיטה; הדברים שהיא לא הצליחה לתת להם מענה מספק).

בתקופת שיתוף הפעולה תרמתי תרומה מסויימת לעיצוב הדרך. בין השאר תרמתי סלוגן – "קולקטיב של אינדיבידואליסטים".

            קולקטיב של אינדיבידואליסטים

לכאורה, אוקסימורון כמו "קרח חם" או "אש קרה". אך אני מאמין שזו התגלמות הדרך השלישית בכל יופיה - לקחת את הטוב מכל העולמות.

מקובל לראות בקולקטיב ובאינדיבידואליזם תרתי דסתרי. אני מאמין שאין סתירה מהותית בין השניים. התובנה הזאת מבוססת על הבחנה בין אינדיבידואליזם לאגואיזם = אנוכיות.

האינדיבידואליזם הוא השאיפה של הפרט לביטוי עצמי, להתפתחות עצמית מקסימלית, לביטוי המלא ביותר של כישרונותיו, של יכולותיו, של תכונותיו. אי אפשר לפתח אינדיבידואליזם כזה בקולקטיב חונק של "סידור עבודה" ו"לימודים לפי צרכי המשק". הקיבוץ החדש ביטל את המוסדות הללו. הוא רואה כייעודו וכאחד מדגליו המרכזיים לאפשר את ההתפתחות המקסימלית של כל אדם, בהתאם לכישרונותיו, מתוך כבוד לשונותו, ללא תלות בכך שיהיה בן עשירים, ותוך קביעת סדר עדיפויות שהחינוך, ההשכלה והפיתוח האישי ניצבים בו במקום גבוה מאוד. באורטל הדרך הזו מוכיחה עצמה היטב.

האגואיזם הוא השאיפה של האדם לדאוג לעצמו. נקודה. אגואיזם אינו יכול להשתלב עם הרעיון הקיבוצי, כיוון שאגואיסט לא יוותר על פירות מאמציו וכישרונו וירצה אותם לעצמו. הקיבוץ מבוסס על זולתיות = אלטרואיזם. האנוכיות סותרת את הזולתיות. אבל אין כל סתירה בין זולתיות לאינדיבידואליזם. אדם יכול להיות חופשי בעמדותיו, עצמאי בדרכו, שאפתן, מפתח ומקדם את עצמו בהשכלה ובעבודה על פי כישוריו, ולרצות לתרום את תמורת מאמציו, הישגיו וכישרונו, למען הכלל, כדי לסייע גם לחברו, לשותפו, לשכנו ולפיתוח הקהילה המשותפת. זה הרעיון הקיבוצי במלוא יופיו. אין חברה מוסרית וערכית יותר מחברה שכך חיה.

יהודה אינו מאמין עוד ברעיון הזה. הוא מאמין בשוק החופשי, שבו כל אחד ידאג לעצמו באופן המכסימלי ויד נעלמה תכוון את הדברים באופן אבולוציוני כך שהחברה כולה, שתפעל על פי עקרונות של היצע וביקוש, תתקדם לטובת כלל חבריה.

הוא שולל בעיקרון כל קולקטיב – החל במדינה וכלה בקיבוץ. הוא מוכן למדינה מינימליסטית שהינה שוטר תנועה שיבטיח באמצעות החוק את הגינות התחרות. זה הכל.

כדי להמחיש את הסכנה בקולקטיב, מרבית דוגמאותיו שאובות מהקולקטיביזם הקיצוני ביותר – גרמניה הנאצית ורוסיה הסובייטית. הוא מתעלם מכך, שהבעיה באותן מדינות הייתה דיכוי האדם, שאינה פועל יוצא של עצם רעיון הקולקטיב, אלא עיוותו המוחלט והבוטה.

יהודה יוצא נגד אמירתו המפורסמת של הנשיא קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה". את המשפט הזה יכלו לומר גם היטלר וסטלין, זה נכון. אך איזה הבדל! איזה הבדל בין משפט כזה היוצא מפיו של נשיא מדינה דמוקרטית המגנה על האדם, חירותו וזכויותיו, לבין משפט כזה היוצא מפיו של נשיא דיקטטורה טוטליטארית המשעבדת את האדם ורומסת את זכויותיו. במדינה דמוקרטית, קריאה כזו אינה משתמעת כמחיקת אישיותו האינדיבידואלית של האזרח, אלא כרתימתו לאכפתיות למען הזולת, למען הכלל.

יהודה מציג כניצחון הקפיטליזם על הסוציאליזם, את המעבר של פליטים מקובה לארה"ב, תוך סיכון חייהם. אולם יותר משזו בריחה מסוציאליזם לקפיטליזם, זו בריחה מדיקטטורה לדמוקרטיה. יהודה מזכיר גם את הבריחה ממזרח גרמניה למערבה. זו אינה סתם בריחה מדיקטטורה לדמוקרטיה, אלא למדינת הרווחה, שיהודה כה שולל אותה. תופעת הבריחה למע' גרמניה הגיעה לשיאה דווקא בשנות ה-70, בתקופה שהמפלגה הסוציאל דמוקרטית בראשות וילי ברנדט שלטה במע' גרמניה ומדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית הגיעה לשיאה.

גם ארה"ב, אפילו אחרי המהפך הרייגניסטי, אינה הקפיטליזם הטהור שדיכא את האדם במאה ה-19. הסוציאל דמוקרטיה האירופית, ששינתה את השוק החופשי מן היסוד באמצעות חקיקה סוציאלית שהגנה על העובד, השפיעה מאוד גם על ארה"ב, בעיקר לאחר שהשוק החופשי כשל והתרסק במשבר של סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים, והומר במדיניות ה"ניו דיל" הסוציאל דמוקרטית.

קל לתקוף את המשטר הנאצי והמשטר הסובייטי כדי לשלול את הקולקטיב, אך זו בריחה מהתמודדות עם הדרך השלישית – מדינת הרווחה, המנהלת כלכלה חופשית, אך מאזנת את מוראותיה ומונעת את הפיכתה לג'ונגל פרוע ומדכא, באמצעות חקיקה חברתית וגביית מס מהאוכלוסיות החזקות למען החלשים וכביטוי לאחריות לחברה כולה.

המאפיין את המשטרים הטוטליטאריים הוא ההתייחסות לאדם כאמצעי, כשמן בגלגלי המהפכה. מדינת הרווחה מעמידה את האדם – חירותו, רווחתו, התקדמותו, במרכז. לשם כך היא תובעת ממנו אלטרואיזם ומצפה ממנו לוותר למען הזולת. דווקא הג'ונגל הקפיטליסטי, דומה יותר לטוטליטאריות. אין הוא מעמיד במרכז את האדם אלא את עצמי ואת החומרנות ורדיפת הבצע שלי. וכך, כשהרווח עומד במרכז, למען רווחיי הפרטיים אני מרשה לעצמי לדכא אחרים, לשלם שכר עבדות כדי שאוכל למקסם את רווחיי, לפגוע בסביבה כדי להגדיל את עושרי, להתעמר בחלשים. הרי זאת זכותי, זה הקניין שלי. זכותי להיות חזיר. מדינת הרווחה הדמוקרטית, היא המשטר ההומאני ביותר.

            בין משפחה למדינה

כאשר יהודה מבקר את הקולקטיב, את המדינה, את המיסוי וכו' באמצעות הקצנה לעיוות הסובייטי ולעיוות הנאצי, ביקורתו מחטיאה את הדיון האמיתי. יותר מכך, כאשר הוא משתמש באותן דוגמאות, ובכשלי מדינת הרווחה, כדי לתקוף את הקיבוץ.

הקיבוץ הוא קהילה חופשית, נטולת משטרה, נטולת אכיפה, שכל חבריה בחרו בחיים בה וממשיכים לבחור מידי יום בחיים בה, מרצונם החופשי. הקיבוץ הוא קהילה קטנה, שחבריה מכירים איש את רעהו באופן אישי, מבלים יחד בארוחות ובאירועי תרבות, ילדיהם מתחנכים יחד. אין כל מקום להשוואה בין קהילה אינטימית למדינה מנוכרת. הקיבוץ דומה יותר לקהילה היהודית המסורתית, על מוסדות העזרה ההדדית שבתוכה, אותה יהודה דווקא משבח.

הקיבוץ הרבה יותר קרוב למשפחה מאשר למדינה. המשפחה היא קולקטיב אלטרואיסטי, המבוסס על הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה ושל "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אם אשתי מרוויחה כפליים ממני, שנינו נהנה מהתמורה המשותפת על פי צרכינו, ללא כל קשר לתרומה האישית.

השגיאה הגדולה ביותר של הקיבוץ הייתה הלינה המשותפת (לא החינוך המשותף). היא החלה מתוך כורח – להבטיח את בריאותם של הילדים ולעתים אף את חייהם, בתנאי המחיה הקשים של החלוצים. הפיכתה לאידיאולוגיה והדבקות בה לאורך עשרות שנים, שללה מן הילדים את המופת האלטרואיסטי והשיתופי של חיי המשפחה. בניגוד לכשלי החינוך הקיבוצי בהצגתו של יהודה – חינוך לבינוניות, כביכול, הכשל הוא אחר לגמרי. הילדים גדלו בחברה סופר תחרותית והישגית; חברת ילדים שאין בה העידון המשפחתי. הטוב שיצא מכך הוא ההישגיות, שבאה לידי ביטוי בהישגים אישיים כבירים של בני הקיבוצים, ללא כל פרופורציה לאחוז שלהם בציבור, בכל תחומי החיים – בצבא (ודווקא ביחידות המובחרות, אותן מציג יהודה, משום מה, כ"הפרטת הצבאיות"), בהשכלה, באמנות ובעסקים. הכשל הוא שהלינה המשותפת פגעה בחינוך לערכי הקיבוץ, ואחת התוצאות העיקריות לכך, היא שלא הקיבוץ נהנה מהצלחת בניו... הלינה המשותפת לא הצליחה לחנך אינדיבידואליסט שאינו אגואיסט.

יהודה מציג את המשפחתיות כהפרטת הקיבוציות והקולקטיב. האם זה מקרה שדווקא החברה המערבית הסופר מופרטת, הסופר אגואיסטית, מתבטאת גם בהתפוררות מוסד המשפחה?

יהודה שולל את רעיון השוויון, הרי האנשים שונים זה מזה ודווקא ביטוי השוני הוא המעניק חירות לפרט ומעשיר את החברה. הוא צודק. הרעיון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" מבוסס על הכרה בשוני בין האנשים והרצון למקסם את התרומה מכל אחד לחברה, באמצעות התפתחותו המקסימלית, ולתת את המרב לכל אדם, על פי צרכיו. קיבוץ של אינדיבידואליסטים הוא הדרך הטובה ביותר להגשים את הרעיון הזה. זה הרעיון של שוויון ערך האדם. האנשים שונים זה מזה, וטוב שכך, וראוי לטפח ולפתח את השוני הזה, אך הם שווים בערכם, ולכן אין סיבה שמי שיש לו יותר מזל, או להורים שלו יש יותר מזל, או הוא מוכשר יותר, או המקצוע שבחר יוקרתי יותר – יקבל יותר וילדיו ייהנו מחינוך ומבריאות טובים יותר.

רק בקהילה אינטימית כקיבוץ ניתן להגשים את הרעיון הזה. ניסיון להגשים שוויון מלא בידי המדינה חייב להיות בכפיה ולכן הוא שולל את חירות הפרט. אולם המדינה יכולה לווסת ולעדן את אי השוויון, באמצעות מדיניות רווחה הוגנת וצודקת.

יהודה שולל את רעיון השוויון, אך טוען שיש להלחם בעוני באמצעות חינוך. מי יממן את החינוך הזה, אם לא מדינת הרווחה, באמצעות גביית מסים מן החזקים?

יהודה דוגל בהפרטת החינוך. לטענתו, החינוך הממלכתי משחרר את ההורים מאחריות לחינוך ילדיהם. אם כל אחד ידאג לחינוך ילדיו, יהיה חינוך טוב יותר לכל. איני מכיר עוד מקום שבו מתקיים חינוך בלתי פורמלי ברמה המתקיימת באורטל. אין מצב שבקהילה מופרטת יינתן חינוך כזה. כמי שניהל במשך 9 השנים האחרונות את החינוך הבלתי פורמלי בגולן, אני יודע איך נפגע החנב"פ בקיבוצים שהופרטו. בבית הספר "אביטל" התקיים במשך עשרים שנה מפעל חינוכי אדיר – יום חינוך ארוך עם חוגי העשרה לכל, שנקרא "תוסס", במימון הקיבוצים. עם הפרטת הקיבוצים, חלק מן ההורים סרבו לשלם על המפעל הזה, עד שההתמודדות עמם נמאסה, והמפעל הנפלא הזה הופסק. יהודה שמאוד הצר על כך, עיוור לקשר הישיר והמובהק בין ההפרטה לביטול "תוסס".

            אידיאולוגיה דרוויניסטית

יהודה שולל את האידיאולוגיה, אך הספר שלו הוא מניפסט אידיאולוגי מאין כמותו. יש בו את כל מה שיהודה שולל באידיאולוגיה, ובעיקר העיוורון. יהודה צודק בטענתו נגד האידיאולוגיות, שלא אחת הן עיוורות לפגמים שלהן ולניצולן לרעה. אני מודה, לא אחת גם אני עוצם עיניי ומשכנע את עצמי להתעלם מעיוותים בשיטה הקיבוצית, ובעיקר מניצולה לרעה בידי חלק מן החברים. גם הוא עיוור לפגמי השוק החופשי. הוא מציג תמונה אידילית, פסטורלית, הרמונית ואוטופית, של חברה שבאמצעות החירות של כל אדם לממש את צרכיו כרצונו, מצליחה להתקדם ולהבטיח את אושרם של חבריה. באוטופיה שהוא מצייר אין כוחנות ורודנות של התקיף והחזק, אין רמיסה של החלש המשרת את החזק, אין תחרות פרועה ובלתי הוגנת, אין רמיסה של זכויות הרבים למען הרווח של המעטים, אין הרס הסביבה למען עושרם של בעלי ההון. באוטופיה שהוא מצייר מתמלאים הצרכים האמיתיים של האנשים, היודעים טוב מכולם ויותר טוב מכל תכנון מה הם צרכיהם. באוטופיה שלו, אין צרכנות יתר בזבזנית, ההורסת את חייהם של בני המעמד הבינוני, שנוצרת באמצעות שטיפת מוח של הפרסומת ושל תרבות המותגים. באוטופיה שלו, בארוני התקשורת, השולטים בה כמו בכל הכלכלה הארצית והגלובלית, אינם מטמטמים את הציבור בתכניות מטפשות, ומרדדות כמו "הרווק", "האח הגדול" ו"הישרדות". האם השוק החופשי יצליח לקיים מוסיקה קלאסית, תיאטרון איכותי, מחול וסוגות עילית תרבותיות אחרות, ללא סיוע המדינה, הקולקטיב השנוא כל כך על יהודה? האם הוא ירצה לחיות בעולם ש"הרווק" היא תרבותו וערכיו?

כמי שגדל על ברכי האידיאולוגיה המרקסיסטית, יהודה מאמין בדטרמיניזם ובתהליכים סטיכיים, אלא שהפעם לא בכאלה שיביאו בהכרח לשלטון מעמד הפועלים אלא להפרטה המוחלטת. כמו האידיאולוגיה המרקסיסטית עליה גדל, גם האידיאולוגיה בה הוא מאמין היום מבוססת על המטריאליזם, על השאיפות החומרניות של האדם, ולא על האידיאליזם, החלום והרצונות הרוחניים שלו. כמו האידיאולוגיה המרקסיסטית שבה התחנך, גם האידיאולוגיה שלו מתיימרת להיות מדע (אף שהוא לועג, בצדק, ליומרה המדעית של הסוציאליזם).

האידיאולוגיה הקפיטליסטית של יהודה מבוססת על האבולוציה הדרוויניסטית, שבה ללא תכנון מרכזי, אלא באמצעות "תכנון" ספונטני, שרדו הדברים הנכונים והנדרשים וכך העולם התקדם, וכך האדם התקדם. כך נכון וראוי שתפעל החברה. אבל באבולוציה הזאת שרדו המינים החזקים ואילו החלשים התנוונו. חברה הומניסטית היא היפוכה של האבולוציה הדרוויניסטית, כיוון שהיא רואה את האדם כמרכז, ולכן אין היא יכולה לאבד את החלשים, אלה שלא ישרדו בתחרות הפרועה של ההישרדות.

ספרו המרתק של יהודה הוא המניפסט הדרוויניסטי.

            המבוא לספר הבא

מי שקרא את ספרו של יהודה, לא יתקשה לזהות את סגנון הכתיבה במאמר הביקורת הקטלני של א.ה. כך מסתיים המאמר: "הפרדה מהדת, נטישת האידיאולוגיה הסוציאליסטית, חשיפת מלוא האמת על ברית המועצות, סוף הקיבוץ, הפוסט ציונות, הקפיטליזם והאינדיבידואליזם וכן גם ספרו של הראל – השאירו אותנו מנוכרים, מרוקנים ומבודדים בעולם קפיטליסטי קר וחסר משמעות, כשאנו מתגעגעים לחברים, לחום, לקולקטיב ולחלום".

מי שכתב את המאמר, מתחיל להבין את הכשלים בהשקפת העולם הדרוויניסטית שבבסיס "להפריט". מאמר זה הוא המבוא לספר חדש, שיציג חלופה ראויה לאוטופית ההפרטה.

אני מאחל ליהודה בריאות טובה ואריכות ימים, שיזכה לכתוב את הספר, שהמבוא לו הוא מאמרו של א.ה., לאחר סיבוב הפרסה הבא שלו.