הבלוג של אורי הייטנר

אין בי שמחה לאיד בעקבות כשלון הפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. להיפך.

מעולם לא תמכתי ב"שלום עכשיו" ואף לא התקרבתי לאזור החיוג שלה. להיפך. אבל אני זוכר לטובה את הפגנות הענק שלה. הפגנות אלו, כמו ההפגנות שמנגד, היו הדמוקרטיה במיטבה – ציבור אכפתי ופעיל, משני צדי המתרס, היוצא לרחוב ומפגין באופן דמוקרטי למען הדברים שהוא מאמין בהם. אנשים מאמינים ביכולתם להשפיע ואכן – משפיעים.

איזה הבדל בין המאבק הדמוקרטי הזה, לבין "שלום עכשיו" היום, בעידן האופנהיימרי. היום "שלום עכשיו" פועל כסוכנות ביון זרה, המחפשת אחר התחלות בניה או בניית בתים ביישובים ביו"ש, על מנת להעביר למממניהם את המידע "המפליל", שהנה ישראל אשמה בהיעדר שלום. סוכנות השטינקראי האופנהיימרית מעוררת קבס, נקלית ונפסדת. היא היפוכו המוחלט של מאבק דמוקרטי. ל"שלום עכשיו" עבר מזהיר בדמוקרטיה הישראלית. איזו נפילה, איזו התדרדרות למקום העלוב שבו היא נמצאת היום.

השטינקראי הזה מגלגל הון רב ומשלם משכורות נאות, אך אני מעריך שזו אינה הסיבה לתפנית בדרכה של תנועת "שלום עכשיו". להערכתי, אילו הציבור היה ממשיך למלא את הכיכרות, היא לא הייתה מתדרדרת לעיסוק המפוקפק המאפיין אותה היום. אילו הציבור יחזור לכיכרות, אולי תחזור "שלום עכשיו" לזירה הציבורית הדמוקרטית.

לא, זה לא קרה. רק קומץ נענה לקריאה והשתתף ב"הפגנת ההמונים" בכיכר.

מה קרה? למה הציבור שבעבר נענה לכל קריאה, אינו יוצא עוד מביתו?

הסיבה לכך היא כפולה – א. ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו". ב. כישלונה הגדול של "שלום עכשיו".

ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו", הוא הצלחתה להפוך עמדת שוליים למיינסטרים הציבורי, עד שהייתה למדיניות הרשמית לא רק של ממשלות ה"שמאל", אלא גם של ממשלת הליכוד בראשות שרון, וממשלת "קדימה" בראשות הליכודניק לשעבר אהוד אולמרט. זהו הישג פוליטי אדיר, הצלחה גדולה ופרי של התמדה, נחישות, ותחכום תקשורתי ופוליטי.

הבעיה היא שהניצחון הגדול של "שלום עכשיו" הוליד את הכישלון הגדול. הכישלון הוא של הדרך שנוסתה וכשלה, התרסקה בקול נפץ אדיר.

מצעד הניצחון של "שלום עכשיו" החל כאשר יצחק רבין לחץ את ידו של ערפאת וחתם על הסכמי אוסלו. אמנם הוא לא אימץ את גישתה של "שלום עכשיו" בנושא הטריטוריאלי, ודגל בשלמות ירושלים ושמירה על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בידי ישראל, אך בעצם ההסכם יכלה "שלום עכשיו" לראות כפריצת הסכר.

מצעד הניצחון נמשך בקמפ-דיוויד, כאשר אהוד ברק אימץ את דרכה של "שלום עכשיו" ואף עקף אותה מ"שמאל". לראשונה, הוא קיבל את העיקרון, שהבסיס לקביעת הגבול הוא קווי 4.6.67 ובפועל הוא הציע נסיגה כמעט מלאה. לראשונה הוא הציע לחלק את ירושלים. לראשונה הוא הציע לסגת מבקעת הירדן. מאוחר יותר, בטאבה, הוא אף המשיך וויתר עוד, תחת אש וטרור.

המצעד נמשך בהתנתקות, כאשר ממשלת ישראל ביצעה בגזרה אחת, את הגישה של "שלום עכשיו" באופן מלא – נסיגה מוחלטת עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של כל היישובים.

ושיא השיאים היה בממשלת אולמרט, כאשר בפועל הציעה נסיגה מלאה מכל השטחים (חילופי שטחים של 1:1), ויתרה על הר הבית, לראשונה קיבלה עקרונית את טענת "זכות" השיבה ובפועל הציעה פתיחת שערים לאלפי "פליטים" ופיצויים נדיבים לכל ה"פליטים".

מצעד הניצחון היה למצעד הכישלון. המציאות הוכיחה שהגישה של "שלום עכשיו" שגויה מיסודה. אף ויתור לא קרב את השלום כהוא זה, להיפך. כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס להפעלת טרור ותוקפנות נגדה.

הציבור אינו טיפש. גם מי שעקרונית תומך בנסיגה, חלקית או מלאה, אינו יכול לומר היום שנסיגה תביא לשלום. כל מי שניחן ביושר אינטלקטואלי מינימאלי לא יוכל עוד להאשים את ישראל שב"סרבנותה" מנעה שלום. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון, אינו יכול לזלזל בסכנה שנסיגה כזו תביא על ת"א, נתב"ג וגוש דן, מה שהנסיגה הקודמת הביאה על אשקלון, שדרות והנגב המערבי.

וגם אלה, שלמרות הכל מאמינים שאין ברירה, ואין דרך אחרת – אינם מתלהבים עוד, עד כדי כך שיצאו מהבית וילכו להפגין. הם לא נדבקים בזעם המעושה כלפי ממשלת ישראל, שכביכול היא אשמה בכישלון תהליך השלום. גם מי שעדיין לא התפכח, לבטח משהו בביטחונו בדרך הזו התערער, אם אינו אוטיסט גמור.

ולכן, כנראה ש"שלום עכשיו" תמשיך להיכשל בהפגנותיה. חבל. כדי להצדיק את קיומה היא תמשיך בפעילותה החתרנית הדוחה.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"