הבלוג של אורי הייטנר

ב-1957, כמעט עשור לאחר הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן את "עיר היונה" – האפוס הגדול של מלחמת השחרור, מלחמתו של העם היהודי על הקמת מדינתו העצמאית במולדתו. אחד השירים היפים בספר, "האיש החי" מבטא מסר של "בחייהם ציוו לנו את החיים". אנו, האנשים החיים, נושאים איתנו את החיילים שנפלו כדי לאפשר את חיינו. ברמז לעולים החדשים, שמן האניה עברו היישר לשדות הקרב ונפלו בהם, לעתים כאלמונים, הוא מכנה את החלל שנפל "הזר".

"... יסודך מן הזר שנפל תחתיך. / יסודך מן הזר. יסודך מן החי / שנפל בקרבות הערים או הגיא... וחיינו נושאים, ביספם לרוץ אורח, / את חותם המתת וחותם המלקוח...". אלתרמן מתאר את האיש שנפל כדי לאפשר את חיינו, כמי שאנו מחויבים להמשיך ולשאת אותו איתנו: "עמדי הוא שני בסולם השני / כישות אלמונית ומוחשת / והוא רחש קליל הנבלע בשאוני / כמו רשת קלועה בתוך רשת / והוא רחש קליל אשר לא ישמע / אך שומעים אותו ארץ רבה ושמיה". הוא מסיים את השיר בתיאור האחריות המשותפת של האיש החי ושל החלל שנפל תחתיו, לקיים את הישות למענה נפל החלל: "זהו טבע העת ודינה. כמו תנאי / וכמו חוק בל יופר קבעה היא / כי יהיו בעומסיה איש מת ואיש חי. / כך נושאים הם במוט בשנים. / כך נושאים הם במוט בשנים, / נכריים ואחים כמו אש ומים".

סטודנטים באוניברסיטת ב"ג בבאר שבע התבקשו לנתח את השיר. אחת התלמידות כתבה ניתוח מרתק, אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו.

אין המדובר בפרובוקציה של פעילת שמאל רדיקלית. מדובר בסטודנטית צעירה תמימה, שקראה את השיר, ניתחה אותו כפי שלימדו אותה לנתח טקסט וזה מה שיצא. היא לא הכירה את אלתרמן, היא אינה יודעת מה קרה כאן בתש"ח. אבל כסטודנטית באוניברסיטת באר שבע היא עוברת שטיפת מוח שיטתית, שאך טבעי שכך תיגש לשיר. כאשר עמדה הסטודנטית על טעותה, היא פרצה בבכי. היא כתבה את העבודה מחדש.

הסטודנטית הזאת היא קורבן להטרדה אינטלקטואלית. הטרדה, אמרתי? היא קורבן להתעללות אינטלקטואלית מצד אליטה אנטי ציונית רדיקאלית ההולכת ומשתלטת על החוגים למדעי החברה והרוח בישראל, עד שבקצב הזה לא רחוק היום והאקדמיה הישראלית תהיה לביר זית רבתי.

מחקר עומק של הסיליבוסים בחלק מן האוניברסיטאות,דוגמת אוניברסיטת בן גוריון, העומד להתפרסם בימים הקרובים, מצביע על קורסים בהם למעלה מ-90% מהחומר הנלמד הוא חומר אנטי ציוני מובהק, בעוד כתיבה של הוגים וחוקרים ציונים – מן השמאל הציוני והימין הציוני כאחד, כמעט מודרים.

הטפה נגד קיומה של ישראל הולכת ונעשית המיינסטרים באקדמיה הישראלית. כל זאת, במימון המדינה, על חשבון משלם המסים הישראלי. מרצים ישראליים לא מעטים פועלים בחו"ל להחרמת מדינת ישראל ומוסדותיה האקדמיים, ממנה הם מתפרנסים. היתכן אבסורד גדול מזה?

כאשר מישהו מעז למתוח על כך ביקורת, מיד נשמעת המנטרה "החופש האקדמי". הבעיה היא, שאלה שרוממות החופש האקדמי בפיהם, הם מקארתיסטים לא קטנים, סותמי פיות סדרתיים.

אבירי החופש האקדמי ניסו למנוע העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א, החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול - היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששרתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". תפקידה של הפרקליטות הצבאית היא להבטיח שפעילות צה"ל תהיה על פי חוק ולמנוע פשעי מלחמה. אך בעיניי מי ששולל עקרונית את עצם זכות ההגנה העצמית של ישראל – כל מעשה של הגנה עצמית הוא פשע מלחמה. ולכן, כל חייל, לא כל שכן קצין – הוא בהכרח "פושע מלחמה" הראוי לרדיפה, בארץ ובחו"ל. ובמקום שאותה חבורה רואה כמעוזה, היא מנסה למנוע תעסוקה ופרנסה ממרצה, בשל היותה קצינה. זהו "החופש האקדמי" , אצל אותם צבועים.

רק בשבוע שעבר קראנו על התארגנות של מרצים נגד הענקת תואר ד"ר לשם כבוד למשפטן הדגול אלן דרשוביץ, בשל מאבקו נגד מתקפת הדה-לגיטימציה על זכות קיומה של ישראל, בשל הביקורת החריפה שמתח על השופט (מוציא השחורים להורג) גולדסטון וכיוון שגינה את המרצים הישראלים הפועלים למען חרם נגד האקדמיה בישראל. כן, גם זה ביטוי ל"חופש האקדמי", שאינו כולל את החופש לתמוך בישראל... במדינת ישראל.

הבעיה הגדולה היא שתיקת הכבשים של החברה הישראלית מול התועבה הזאת. מדוע סטודנטים אינם מעיזים להתגונן מפני האונס האינטלקטואלי של מוחם? מדוע המרצים הציוניים אינם יוצאים נגד עמיתיהם? מדוע האוניברסיטאות מעסיקות מי שפועל להחרמתן? מדוע המל"ג ומשרד החינוך אינם מתערבים, כדי למנוע מצב שבו דורות שלמים של משכילים יחשפו לאינדוקטרינציה של שנאת ישראל והציונות?

*BSH