הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לדודו פלמה, "מי מגן על הדמוקרטיה", "ידיעות הקיבוץ" 21.5.10

כאדם בלתי אלים, מאז כיתה ו' אף פעם לא "הלכתי מכות" – לא הרמתי יד ויד לא הורמה עליי. בעצם... רק פעם אחת, ודווקא כאדם בוגר.

זה היה באינתיפאדה הראשונה. שרתתי כלוחם צעיר, מילואימניק בראשית דרכו, ביחידת צנחנים. האירוע התרחש בסיומה של תעסוקה מבצעית קשה ועמוסת פעילות בדיר אל-בלאח שברצועת עזה. בבוקר השחרור יצאנו לסיור ברחובות העיר. במהלך הסיור החלה "מסיבת סיום". ככל הזכור לי, בפועל השתתף בה רק חייל אחד, מוותיקי הפלוגה, ששירת בה מאז הקמת החטיבה במלחמת יום הכיפורים, להלן – "הוותיק". שאר החיילים, רובם ותיקים אף הם, היו שותפים פאסיביים, בכך ששתקו במקרה הטוב ועודדו במקרה הרע. בראש צעד המ"מ, קצין צעיר שהיה זה שירות המילואים הראשון שלו, וטרם ביסס את מעמדו. במה התבטאה "מסיבת הסיום"? "הוותיק" זרק רימוני עשן ורימוני הלם לחצרות הבתים. בית, ועוד בית ועוד בית.

"מה אתה עושה?" שאלתי לאחר הפעם הראשונה. "שתוק, אל תתערב!" הייתה התשובה. "תפסיק, זה לא בסדר", הערתי בפעם השניה. "סתום אמרתי לך!" נעניתי. וכך, מבית לבית, התגובה שלי הסלימה והתגובה שלו לתגובתי הסלימה. ושאר החיילים, חלקם "שמאלנים" שלאורך כל הקו לא הפסיקו להתווכח איתי, ה"ימני", שתקו. איש לא פצה את פיו. והקצין – הלך ראשון, והקפיד לא להסב פניו אחור, שמא יהפוך לנציב של מלח.

לאחר מספר בתים, ומספר הערות תקיפות מצדי, הצעיר החוצפן, אל עבר הוותיק – הוא הסתובב אליי, התנפל עליי והתחלנו להתגושש, כשהאפוד, הקסדה והנשק עלינו, באמצע סיור ברחובה הראשי של דיר אל-בלאח. הפעם מיהרו חברינו להתערב והפרידו בינינו.

כשחזרנו למוצב, עוד בטרם הורדנו את האפודים, ניגש אליי "הוותיק", הניף אצבע מאיימת לעברי וסינן בין שיניו: "מה שהעיניים שלך ראו, לא יצא מהפה שלך. הבנת?" לא הגבתי. עליתי במהירות למפקדת הפלוגה, ניגשתי אל המ"פ וסיפרתי לו מה קרה, ללא כחל וסרק. היה זה יומו האחרון של המ"מ הצעיר בפלוגה. "הוותיק" נשאר בפלוגה עוד שנים רבות, אך כאיש מפקדה, לא עוד כלוחם (בשירות המילואים שלאחר מכן התפייסנו).

בפלוגה שלנו שירת מורה ומחנך, תלמיד של ישעיהו ליבוביץ', פעיל בתנועת של"י (היום הוא איש ציבור מוכר ומוערך). שעות רבות קיימנו ויכוחים פוליטיים. הוא הרבה לדבר על "הכיבוש המשחית". הוא השתתף בסיור, ואף שהייתה לו סמכות מוסרית, הוא לא נקף אצבע. ניגשתי אליו נסער אחרי המקרה, וביקשתי הסבר. "אתה לא היית בסדר. היית צריך להמתין, ולעלות את העניין אחרי הסיור, במוצב. אי אפשר להתחיל להתווכח באמצע פעילות מבצעית", אמר, והוסיף: "אתה רואה? אמרתי לך, הכיבוש משחית". "לא", השבתי. "אנשים מושחתים משחיתים גם את הכיבוש".

נזכרתי בסיפור המעשה, בעקבות מאמרו של דודו פלמה "מי מגן על הדמוקרטיה". אילו הייתי היום באותה סיטואציה שתיארתי, הייתי נוהג שוב באותה צורה. בשום אופן איני חושב שחיילים צריכים לחפות על מעשים שלא יעשו. לא היה כאן פשע מלחמה, לא הרגו מישהו, אפילו לא היכו, אבל זה היה מספיק חמור כדי שאגיב כפי שהגבתי. והיה לי ברור שעליי לדווח, שאת מה שהעיניים שלי ראו, הפה שלי חייב לספר. הפה לא צריך לרוץ לתקשורת, אלא להעביר את המידע לדרגים הגבוהים. אלמלא הבטיח לי המ"פ שיגיב בכל התקיפות, הייתי הולך הלאה, למג"ד (אלעזר שטרן, שלבטח היה מטפל בחומרה יתרה במקרה) ואם היה צורך הייתי ממשיך גם מעליו. אך גם פניה לעיתונות לגיטימית.

האם ניתן להשוות את המעשה שלי, למה שעשתה ענת קם? אילו היה לענת קם מידע על פשע מלחמה, והיא הייתה מעבירה אותו לעיתונאי, שהיה מפרסם אותו, המעשה היה דומה. במקרה כזה, היא הייתה ראויה לתואר מגנת הדמוקרטיה, שהעניק לה דודו פלמה, ולהשוואה שערך בינה לבין דניאל אלסברג, שחשף פשעי מלחמה אמריקאיים בווייטנאם. האם זה המקרה?

ענת קם, הינה חיילת שהופקדה בתפקיד רגיש, עם נגישות למידע ביטחוני מסווג מאין כמותו. בכך צה"ל נתן בה אמון בלתי רגיל והפקיד בידיה אחריות גדולה. ומה היא עשתה? גנבה כל מסמך שיכלה, כולל המסמכים הסודיים ביותר, כולל פקודות מבצע רגישות שהדלפתם פגעה בביטחון המדינה, וללא כל בקרה העבירה אותם לעיתונאי. איני יודע מה היו מניעיה, פוליטיים או אישיים. כך או כך, היא גנבת ובוגדת וראויה לעונש חמור ביותר.

ומה עשה בלאו, אותו השווה פלמה לעיתונאי האמריקאי ניל שיהאן? במקום לנהוג כמו כל פטריוט, לסרב לקבל את החומר כדי שלא להיות שותף לדבר עבירה, התנפל עליו כמוצא שלל רב, ומצא כמה מסמכים מהם הרכיב כתבה ב"הארץ", על פיה צה"ל הפר את הוראות בג"ץ וחיסל מחבלים באופן בלתי חוקי. בעקבות כתבתו של בלאו, פנו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו ממנו לפתוח בחקירה. היועץ, מני מזוז, בדק את כל הטענות לעומקן, ובמסמך מנומק ומפורט ששיגר לעורכי הדין עוזרו הבכיר עו"ד רן נזרי לא הותיר אבן על אבן מכל מה שנכתב באותה כתבה. לא נעשה כל דבר שאינו חוקי, אינו מוסרי ואינו ראוי. ההיפך הוא הנכון (את העתק תשובתו של היוהמ"ש שלחתי כנספח למערכת).

בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה נוראית, תוך שלילת זכות ההגנה העצמית שלה, בטענות שווא אודות פשעי מלחמה כביכול – הוסיף אורי בלאו שמן למדורה בכתבה מופרכת, המשחירה את פניו של צה"ל.  

האם זו הגנה על הדמוקרטיה, או ניצול הדמוקרטיה לרעה כדי לקעקע אותה מבפנים? ענת קם ואורי בלאו אינם היפים והאמיצים, אינם מגיני הדמוקרטיה, אינם אבירי חופש הביטוי, אינם אלסברג ושיהאן. מעשיהם מכוערים ונפסדים.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר", "מקור ראשון"