נועם חומסקי הוא אחד הגרועים בשונאי ישראל.
אומרים שהוא בלשן גדול. יתכן. מה שבטוח – הוא אנטישמי קטן. הוא שייך לזן הנחות ביותר, הבזוי ביותר, הנקלה ביותר של האנטישמים – האוטו אנטישמים, אנטישמים שנולדו לאם יהודיה.
"אחד ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל" הגדירה אותו התקשורת, היישר ממכונת הכביסה של השפה. לא מדובר במבקר של מדיניות ישראל. מדובר במי שבמשך עשרות שנים נלחם בישראל, יוצר לה דה לגיטימציה ותומך ללא סייג באויביה החמורים ביותר ובעיקר בטרוריסטים, כמו נסראללה, אליו עלה לרגל כדי לחלות פניו ולהביע את התמיכה בו. הוא תומך באיראן ובאחמדיניג'אד. רק שנאת ארה"ב גדולה אצל חומסקי משנאת ישראל – כמו אצל חבריו החומייניסטים, "השטן הגדול והשטן הקטן". חומסקי אפילו תמך, בשם "החופש האקדמאי", במכחיש שואה (ראו ספרו החשוב של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה").
זה האדם האחרון הראוי לקבל פרס ממדינת ישראל. הדבר האחרון שאדם זה ראוי לו, הוא פרס ממדינת ישראל.
והנה, באיוולתנו הענקנו לחלאה הזה פרס, שבחלומותיו הוורודים ביותר לא היה מעלה על דעתו שיקבל. במניעת כניסתו לישראל ומניעת הרצאתו בביר זית, הענקנו לו מעמד של מרטיר, הקדוש המעונה, איש הרוח שהמדינה הפשיסטית המפחדת להתמודד עם האמת שלו מנעה את כניסתו. הוא כל כך התלהב מהמעמד, עד שוויתר מראש על ניסיון נוסף להיכנס לארץ למחרת. הוא הבין שהפעם ינתן לו להיכנס, והאפקט יאבד. הרי אילו העריך ששוב נחזור על השגיאה, הוא היה חוזר למחרת, חמוש בנציגי כל התקשורת העולמית.
למה לא נתנו לו להיכנס? מישהו חשש שהוא ישפיע לרעה על הסטודנטים בביר זית, ויהפוך אותם משוחרי שלום וידידי הציונות לג'יהאדיסטים?
איך בכל פעם מחדש אנו מפילים עצמנו למוקשים, נותנים נשק לשונאינו וגורמים נזק לתדמיתנו?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
