הבלוג של אורי הייטנר

פרשת מנהיגותו של משה, השזורה לאורך ארבעה מחמשת חומשי התורה, מראשית ספר שמות עד סוף ספר דברים, היא בית הספר החשוב ביותר והמרתק ביותר למנהיגות. משה לא בחר במנהיגות ולא רצה בה, אך מראשית דרכו, מאז ראה איש מצרי מכה איש עברי -  האכפתיות האקטיבית, חוסר הנכונות להשלים עם אי צדק וההבנה שאם הוא לא יעשה צדק, הצדק לא יעשה; מאז ועד יומו האחרון הוא היה המופת למנהיגות. משה לא היה מנהיג כריזמטי, הוא לא היה נואם גדול – נהפוך הוא, הוא היה כבד פה וכבד לשון. ואף על פי כן, תכונות המנהיגות העילאיות שלו חיפו על חוסרים אלה, והוא הצליח במשימה הבלתי אפשרית, לעצב ערב רב של עבדים ולהפכו לאומה הבשלה לכבוש את ארצה ולהתנחל בה. כל תקופת מנהיגותו רצופה אתגרים, משברים ומבחנים קשים. כך גם בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך".

בפרשה זו ניצב משה מול התקוממות עממית, מובלת בידי "האספסוף", "המתאוננים" כפי שמכנה אותם הכתוב. התמודדותו עם המשבר כללה האצלת סמכויות למועצת 70 זקנים, ובכך מעבר משלטון יחיד לשלטון מבוזר. הקמת מועצת הזקנים לא הסירה מכתפי משה שמץ מן האחריות על העם, אך היא הקלה על הנטל שבמשא האחריות הזה. "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא, יז). הדימוי הזה מזכיר לי מסע אלונקות; שיתוף הפעולה בנשיאת הפצוע בדרך למילוי המשימה.

אחד הסיפורים היפים בפרשה הוא אירוע אלדד ומידד. שליח ("נער") רץ אל פמלייתו של משה ("הבחורים") ומודיע להם: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (שם, שם, כז). יהושע בן נון, משרת משה, קופץ בראש ומציע למשה: "אדוני משה, כלאם" (שם, שם, כח). תשובתו של משה היא מופת למנהיגות אמת: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים!" (שם, שם, כט).

משה אינו חס על "כבודו" ו"מעמדו". הוא מודע לכך שכבוד ומעמד אינם נרכשים מהמאבק עליהם, אלא מהעשיה האמיתית של המנהיג, מגילויי המנהיגות בפועל. מי שרודף אחרי כבודו, הכבוד בורח ממנו. מי שעושה את הדברים הנכונים – לשמם, יזכה בסופו של דבר להכרה ולהערכה.

משה אינו רואה כל איום אישי בכך שאנשים נוספים שואפים למנהיגות. נהפוך הוא, הוא רואה בכך ברכה. הוא היה רוצה לראות את העם כולו כעם של מנהיגים, של נביאים. הוא רואה כתפקידו לעודד את הראש הגדול, את לקיחת האחריות ואת המנהיגות מצד כל אחד מבני ישראל. אין הוא מחפש להיות ראש לשועלים. הוא רוצה להיות ראשון בין שווים. מנחם בגין הבהיר פעם את משמעות המושג "ראשון בין שווים" בנוגע לראשות הממשלה: "השרים רואים בו ראשון, אך הוא מתייחס אליהם כאל שווים".

מנהיגותו של משה היא מנהיגות מעצימה. הוא רואה את תפקידו העליון כמנהיג, לחנך את העם ולהפכו מעבדים לאזרחים. הדרך לכך היא העצמה מקסימאלית של כל אדם. העדפתו היא להיות מנהיג של מנהיגים, עם כל הקושי שבכך, ולא מנהיג של נתינים צייתנים.

"מי יתן כל עם ה' נביאים!" ראוי הפסוק הזה לשמש כמוטו לכל בית ספר למנהיגות, לכל תכנית להכשרת מפקדים ומנהלים. אם הייתה מכללה לראשי ממשלה ונשיאים – ראוי היה פסוק זה להתנוסס בשעריה.

מנהיגות המבוססת על פסוק זה, היא האנטיתזה המוחלטת לפשיזם. הפשיזם מעמיד בראשו מנהיג – דוצ'ה באיטלקית, פיהרר בגרמנית, שהוא המקור היחיד והמוחלט של הסמכות, וכל אלה שמתחתיו הם נתינים החייבים לציית לו. כל דרגות הפיקוד בגרמניה הנאצית, הוגדרו ביחס למנהיג. כל דרגה היא שלב מתחת למנהיג; שלב בהורדת ההוראות של המנהיג, או ההוראות של אלה המנסים להבין את רצונו. רצונו של המנהיג הוא תכליתה העליון של האומה. מילוי רצונו היא תכלית שאיפתם של נתיניו. הציות העיוור הוא מה שנדרש מבני העם.

"מי יתן כל עם ה' נביאים!" – זה ההיפך הגמור של אותה שיטה. זו מנהיגות הרואה כתכליתה למקסם ולהעצים כל אחד מבני העם, ולהעלותו לדרגה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל, ולנסות להגביה בפניו את רף האמונה ביכולתו. מן הראוי שגישה זו תנחה כל אחד מאיתנו, במשפחה ובעבודה. מן הראוי שזה יהיה המוטו לכל מנהל, לכל מפקד, לכל איש ציבור, לכל מנהיג.

הגישה הזו הנחתה ומנחה אותי תמיד, בכל תפקיד שאני ממלא. כאשר התחלתי את תפקידי כמנהל המתנ"ס, שיניתי את הגדרת רכזי השלוחות והמחלקות למנהלי שלוחות ומחלקות. לא היה זה שינוי בטרמינולוגיה בלבד, "שינוי בעזרת השם", אלא במהות. היה בכך מסר למנהלים, שציפייתי מהם היא לנהל, להיות ראש גדול, ליזום ולראות את עצמם כנושאים במלוא האחריות הניהולית. היחס בינינו אינו של מנהל ורכזים, אלא שותפות של מנהלים. ואכן, המנהלים לא איכזבו. הציפיה הזו התמלאה מעל ומעבר לכל הציפיות, והקהילה כולה הרוויחה מכך רבות.

המופת לכך הוא משה. זו משמעותה של מנהיגות יהודית. יש בגישה הזו משהו אנרכיסטי. יש לכך גם מחיר. הקושי ליצור ממלכתיות ישראלית, ההתנגדות הטבועה בנו לציית לחוק, הם מחיר שאנו משלמים על הגישה הזו. אך הגישה הזו, השוללת ציות עיוור והליכה עיוורת אחרי מנהיג, מעצימה את האנשים, מעודדת יזמות ויצירתיות ומביאה להישגים אנושיים כבירים. כנראה שקשה יותר להנהיג יהודים וישראלים, מאשר בני עמים אחרים. אך מי שמשכילים למנף את הקושי להעצמה, משרתים בכך את הציבור בצורה הטובה ביותר שניתן, ומגיעים להישגים הגדולים ביותר.

* "שישי בגולן"