הבלוג של אורי הייטנר

גמלא שלי היא טקס יום הזיכרון.

אנו, תושבי הגולן, מבוגרים ונוער, חיילים ומשפחות שכולות, ניצבים במיקהל, סמוך לאתר ההנצחה, לצד המצוק, כאשר השמורה כולה, והעיר גמלא העתיקה במרכזה, פרושות לנגד עינינו, וחווים את הטקס הגולני כל כך, הייחודי כל כך, המרגש כל כך.

מיקומו של הטקס הוא סמל לחיבורים. החיבור בינינו, הישראלים הבונים את הבית השלישי ונאבקים עליו, עם אבותינו שחיו כאן, בא"י, בגולן, אלפיים שנה לפנינו, בנו את הבית השני ונאבקו עליו; קשר המזכיר לנו שהמאבק בינינו לבין הערבים אינו בין הישראלים המבקשים ביטחון לבין הערבים המבקשים צדק, אלא אנו התגלמותו של הצדק ההיסטורי, כבנים ששבו אל גבולם לאחר גלות ארוכה ומרובת ייסורים, על מנת ליישב את מולדתנו מחדש ולחדש את חירותו ועצמאותו של העם היהודי.

החיבור בינינו, היושבים על הגולן, לבין היושבים בעמק הניצב למרגלותינו. אנו ממשיכים את מפעל ההתיישבות הציונית שהם החלו בו לפני מאה שנה. אנו ממשיכים את המפעל הביטחוני שהם החלו בו. אנו הגענו לכאן מתוך מימוש זכות ההגנה העצמית, לנוכח התוקפנות כלפי היישובים הישראליים בעמקים. ישיבתנו כאן מבטיחה את קיומם ומממשת בכך את הסולידריות הלאומית. ואנו מצפים מהם להיות שותפים לכל מאבק שלנו על קיומנו, כמימוש של אותה סולידריות, כערבות הדדית בינינו לביניהם.

החיבור בינינו, האזרחים המיישבים את הגולן, לבין צה"ל המגן עלינו, כעל כל אזרחי ישראל. חיבור שבא לידי ביטוי בטקס המשותף, אך מעל לכל באתר ההנצחה, המנציח את בני ותושבי הגולן, חללי צה"ל, הרבים כל כך, הרבים מידי, הרבה מעל מעבר לכל פרופורציה של חלקנו באוכלוסיית אזרחי ישראל.

ותמיד, בשיאו של הטקס, מגיעים הנשרים. פעם היו אלה עשרות נשרים שדאו לנגד עינינו, משתתפים בטקס. היום המספר נמוך יותר, למרבה הצער. אבל אין אפס – בכל שנה, בכל טקס יום הזיכרון, הם מופיעים. וזה עוד חיבור שמזמנת לנו שמורת גמלא – החיבור בין המורשת ההיסטורית שבאה לידי ביטוי בעיר החרבה, לבין ערכי הטבע – החי והצומח הרבים והנדירים בשמורה, הנוף עוצר הנשימה. והחיבור בין המורשת והטבע לבינינו,  מחדשי ההתיישבות בגולן.

עמוסים במטעני החיבורים הללו, אנו עורכים את הטקס הצנוע, אך היפה והמרשים כל כך.

גמלא שלי היא טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.

****

גמלא שלי היא 19 ימי שביתת הרעב נגד הנסיגה מהגולן, בסתיו 1994, לפני 16 שנים.

גמלא הייתה בעבורנו סמל מרכזי במאבק על הגולן. בחיזיון האורקולי במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין, הופיע חוקר גמלא, הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן, יקיר הגולן, מחזיק בין אצבעותיו במטבע שנמצא בגמלא, "מטבע קטן, מברונזה", בלשונו, ומספר בהתרגשות על הממצא. במהלך המרד והמצור על גמלא, נמשכה ככל הניתן שגרת החיים בעיר, ואף הוטבעו בה מטבעות. על המטבע שנמצא, נכתב בצדו האחד "לגאולת" ובצדו האחר "ירושלים הק[דושה]". "ונדהמתי ממש", סיפר שמריה בהתרגשות. "והבנתי, שלא רק על עירם, על יישובם, לחמו אנשי גמלא, אלא על גאולת ירושלים".

ואנו כל כך הזדהינו עם הדברים, ועם מורדי גמלא. הרי גם אנו, הנאבקים בנסיגה, לא נאבקים רק על בתינו, על יישובינו, על מפעל החיים שיצרנו, אלא על האינטרס הלאומי; מאבקנו הוא על נשמת אפה של הציונות.

גמלא, והחיבור שלה עם ירושלים הייתה לנו לסמל. ביוני 1994 הוצאנו את מסע הטרקטורים הגדול, בן ארבעת הימים, מגמלא לירושלים. למיצג הגולן, כעבור שנה, הכנסנו את הקטע עם דבריו של שמריה גוטמן. את תבנית המטבע מסגרנו בתוך מגן זכוכית, והענקנו כשי לתורמים ולאנשים שסייעו למאבק.

אחת הסיסמאות הבולטות שלנו הייתה "שנית גמלא לא תיפול". עד היום, חלק מבני הגולן, שהיו פעילים בנוער הגולן בתקופת המאבק, מקפידים לצרף את "שנית גמלא לא תיפול" ל"נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו", כאשר הם שוברים את הכוס מתחת לחופה.

גולת הכותרת של מיקומה של גמלא במרכז המאבק, הייתה שביתת הרעב. מיקומה לא היה מובן מאליו. הייתה מחלוקת האם לשבות בירושלים או בגמלא. היה חשש שמא נתייבש בגמלא, תרתי משמע, מבלי שאיש יתעניין בנו. אולם שביתת הרעב הייתה שיאו של המאבק. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו אלינו לרגל להזדהות עמנו, ובעקבותיהם – התקשורת הישראלית והעולמית שהשאירה אותנו במשך שלושה שבועות בראש הכותרות, ובעקבות התקשורת – הפוליטיקאים, כמובן. היה זה מפגן אדיר של תמיכת הציבור הישראלי בגולן. ובאופן אישי, שביתת הרעב היא אחד האירועים המכוננים, המרכזיים והחשובים בחיי.

מידי יום, לפנות ערב, כשהמוני המבקרים נסעו, ונשארנו אנו וחברינו מן היישובים, התיישבנו לצד המצוק ומולנו להקות הנשרים ששבו אל קניהם. אין צורך להרחיב בציטוט הבדיחות המקאבריות שלנו לנוכח מראה הנשרים החגים מעל שובתי הרעב, המצטמקים מיום ליום...

גמלא שלי היא 19 ימי שביתת הרעב.

****

ביקרתי בגמלא למחרת השריפה הגדולה. הכל שחור. נעשה לי שחור בעיניים, שחור על הלב ובנשמה.

מה שבלט יותר מכל היה היקפה העצום של השריפה – עשרות אלפי דונמים. לכל כיוון שאני מביט, שחור לאין קץ. היה זה מראה נוסח התיאורים האפוקליפטיים אודות היום שאחרי הפצצה.

והנה, הפלא הגדול, יש מי שיגדירו אותו כנס שמיימי – הכל נשרף, למעט העיר גמלא העתיקה ובית הכנסת שבמרכזה. הכל, מכל העברים, שחור משחור, ובמרכז שטח צהוב שלא נפגע – גמלא העתיקה. בניגוד לתיאורים בתקשורת, שמחתי להיווכח שהעיר לא נשרפה והאתר הארכיאולוגי לא נפגע. ויתכן שחישוף השטח בשל השריפה יאפשר גילוי שרידים ארכיאולוגיים נוספים במרחבי השמורה.

מה שנשרף והתכלה היה הנוף הטבעי המרהיב של גמלא – הצומח והחי. אבל אני מאמין בעוצמתו ובחיותו של הטבע. כפי שיערות הכרמל התחדשו ושיקמו את עצמם בשנים שלאחר שריפת הענק, כך יהיה גם בשמורת גמלא. הטבע יתחדש הרבה יותר מהר מכפי שאנו מתארים לעצמנו. הטבע ינצח את השריפה. וכבר בחורף הקרוב השמורה השחורה תוריק.

הבטתי לעבר המדרונות השחורים, החרוכים, וביניהם ראיתי שפני סלע חיים, מדלגים כמימים ימימה, כאילו דבר לא קרה. ובשמים ראיתי נשר בודד, דואה לאטו. וידעתי – שנית גמלא לא תיפול.

* "שישי בגולן"