הבלוג של אורי הייטנר

ביום המשט, פרסמתי מאמר תחת הכותרת: "לא לוועדת חקירה". במאמר זה הסברתי את התנגדותי לוועדת חקירה משפטית בסוגיית המשט.

אני סבור שהמשפטיזציה של מדינת ישראל, פוגעת במהותה הדמוקרטית של המדינה. אין זה ראוי, ששופטים שלא נבחרו, יכריעו בסוגיות פוליטית, לא משפטיות, שבגדר סמכותן של הממשלה הנבחרת או הכנסת הנבחרת.

תרבות ועדות החקירה המשפטיות, היא חלק ממגמת המשפטיזציה. איני זה ראוי שמדיניות חוקית של ממשלה תעמוד תחת חקירה משפטית ואין זה ראוי שבירור מדיניותה של הממשלה הוא בירור משפטי. מן הראוי שמדיניות הממשלה תעמוד למשפט הציבור – במערכת הפוליטית הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, בתקשורת ובשיח הציבורי. הכנסת רשאית להפיל את הממשלה. הציבור רשאי להחליף את השלטון בבחירות. הדמוקרטיה מספקת לציבור דרכים רבות לבקר את הממשלה ולבחון את דרכה.

החלטות הממשלה בנוגע לסגר הימי על עזה בכלל ולעצירת המשט בפרט הן החלטות חוקיות, לגיטימיות וסבירות. ניתן לחלוק עליהן (אני חושב שההחלטה לעצור את המשט הייתה שגויה) אך אין אלו החלטות שפיטות ואין כל סיבה לחקור אותן בוועדה משפטית.

ועדת חקירה משפטית בעייתית לא פחות באשר לחקירת פעילות צה"ל. משפטיזציה עלולה לסרס את צה"ל, לגרום למפקדיו אבדן ביטחון ותעוזה, מה שיפגע בכשירותו ובביטחון המדינה.

אין ספק שהיה מחדל מודיעיני וכתוצאה ממנו היו ליקויים בתכנון המבצע. לשם כך קיימת תרבות התחקירים בצה"ל ואין כל בעיה בכך שצה"ל מתחקר את עצמו, כיוון שהוא עושה זאת היטב. עם זאת, למען אמון הציבור, נהג הרמטכ"ל בתבונה כשהקים את ועדת הבדיקה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד.

באשר ללוחמי השייטת שפעלו על האניה – הם פעלו באופן מצוין ומעבר לצורך בתחקיר של כל פעולה לשם הפקת לקחים, ודאי שאין כל צורך בחקירה של פעילותם.

כתוצאה מכל הסיבות הללו, קראתי להימנע מהקמת ו' חקירה משפטית.

חלף שבוע. אני חותם על כל מילה שכתבתי באותו מאמר, לבד מן המסקנה הסופית. כל הטיעונים נגד הקמת הוועדה תקפים ונכונים, ואף על פי כן, אני סבור שאין מנוס מוועדת חקירה. הסיבה לכך, היא אותה סיבה בעטיה אני סבור שהיה נכון לאפשר למשט להגיע לעזה.

ישראל נמצאת היום במצור – תחת מתקפה מרושעת וגזענית, של דה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית. המצור הולך ומתהדק – הישגי הכוחות העצומים שחברו יחד לפגוע בישראל הולכים ורבים ואילו ישראל טרם מצאה תשובה הולמת.

מתקפת הדה-לגיטימציה היא מלחמה לכל דבר, וישראל צריכה להתייחס אליה כאל מלחמה לכל דבר. כבכל מלחמה, עליה לעבור ממגננה למתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האויב, ליטול יוזמה ולגלות יצירתיות. גם חתירה למגע היא ערך חשוב במלחמה, אך לא בכל מחיר; אין כל סיבה הגיונית לאפשר לאויב לקבוע את זירת העימות ולבטח לא להיגרר לזירה הנוחה ביותר לאויב, שבה אין לנו יכולת לנצח. למשט לא הייתה שום מטרה "הומאניטרית". כל עניינו של המשט, היה פרובוקטיבי פוליטי – קידום אג'נדת הדה-לגיטימציה לישראל. כל דרך בה צה"ל היה מנסה לעצור את המשט המתוקשר, היה ניצחון לאויב. העובדה שהם השיגו הישג גדול – הרוגים ופצועים, העצימה את ניצחונם. דעתי, לפני האירוע ואחריו, היה שיש "להבריז" להם ולהתעלם לחלוטין מן המשט. התייחסות כזו הייתה מוציאה את הרוח ממפרשי המשט כנפיחה. 

האויב ניצל את הצלחתו, להעמקת בידודה של ישראל והדה-לגיטימציה שלה, בלי שהוא בוחל בכל דבר שקר. עשרות מיליונים ראו שוב ושוב את אחת השקרניות מן האוניה מספרת על חיילי צה"ל שהצמידו אקדח לראשו של תינוק ואיימו לרצוח אותו אם המשט לא יעצר. וכך, מכונת התעמולה הגבלסית עובדת שעות נוספות ועושה מטעמים מן האירוע. וכניצול הצלחה נוסף, קיים ניסיון להקים טריבונל בנוסח טריבונל גולדסטון – אותה ועדת "חקירה", שקמה כדי לקבע ב"דו"ח" את הטענה הצבועה והשקרית אודות "פשעי המלחמה" של ישראל ב"עופרת יצוקה".

במצב שנוצר, המטרה המרכזית של ישראל היא להדוף את המתקפה, באמצעות הוצאת האמת אודות המשט לאור. האמת לא תשכנע את ארדואן, לא תשכנע את הערבים, לא תשכנע את השמאל הרדיקאלי באירופה ולבטח לא את השמאל הרדיקאלי בישראל. אולם היא עשויה להשפיע על דעת הקהל ההגון במערב. לא כל הציבור באירופה אנטישמי – רובו פשוט נתון לשטיפת מוח. אם האמת תגיע אליו, רבים מן הציבור, אולי רוב הציבור, עשויים להשתכנע.

הדיפת המתקפה באמצעות הצגת האמת בפני דעת הקהל בעולם, צריכה לעמוד במקום מרכזי בדיון על שאלת ועדת החקירה. איזו ועדה יש להקים? את הוועדה המתאימה ביותר למטרה זו.

חרף החשש המוצדק מפני תקדים שעלול לכרסם בריבונות ישראל, אני סבור שבמקרה הנוכחי נכון היה לאפשר חקירה בינלאומית, ובלבד שזו חקירה הוגנת ולא גולדסטון 2. טוב היה לתת יד ליוזמה משותפת של ארה"ב והאו"ם לחקירה, ובלבד שישראל תאשר את הרכב הוועדה. והחשוב מכל – צריך היה לעמוד על כך שהוועדה תחקור את ישראל ואת תורכיה. עלינו להפסיק להתנהג כנאשמים, ולהתחיל להתנהג כמאשימים. תורכיה היא שגרמה למשבר באופן מכוון, ועל ישראל להפנות אליה אצבע מאשימה.

אם תורכיה תסכים לשתף פעולה עם ועדה כזו – מה טוב. אם היא תסרב, וסביר להניח שתסרב, ניתן יהיה להציגה כמי שמפחדת מחקירה אמינה, כי יש לה ממה לחשוש. זו דוגמה לנטילת יוזמה והעברת המלחמה לשטח האויב.

במידה ותורכיה תטרפד את היוזמה, ראוי שישראל תקים ועדה ישראלית. השיקול המרכזי באופן החקירה, הוא האמינות שבה היא תתקבל בעולם. הוועדה שתתקבל כאמינה ביותר, היא המתאימה ביותר - ועדת חקירה ממלכתית, עם מעורבות של משקיפים בינלאומיים.

אין לישראל מה להסתיר בפרשת המשט, להיפך. אין לה מה להפסיד, היא יכולה רק להרוויח.

אנו נמצאים במצב חירום מדיני. כמו כל מצב חירום, גם זה מחייב החלטות ומעשים שאין להם מקום במצב שגרה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות שלילית ומזיקה. במצב שנוצר, הימנעות מהקמת ועדה, תזיק יותר. 

* BSH