הבלוג של אורי הייטנר

איני מכיר מקרוב את היישוב נווה שלום. המידע עליו אני מתבסס לקוח ממאמרו של יוסי ביילין בטורו ב"ישראל היום" – "קשיים בנווה שלום: השאיפה להרמוניה" (14.6). ביילין כתב את מאמרו בעקבות ידיעה אודות מתח בנווה שלום – היישוב המעורב של יהודים וערבים, לאחר אירועי המשט. תושבים ערביים הציבו שלט נגד "רצח פעילי השלום". תושבים יהודיים פינו אותו וביקשו למתן את המסר. הערבים החזירו את השלט המקורי וכעת היישוב מסוכסך בתוכו.

ביילין תיאר סיטואציות נוספות מעברו של היישוב – התנגדות התושבים הערבים לציון בכיכר היישוב לזכר חלל צה"ל, בן המקום, שנהרג באסון המסוקים, שהרי החייל נהרג בדרכו ל"מהלך תוקפני". ידידות בין משפחות שכנות שפסקה כאשר המשפחה הערבית ראתה לראשונה מדי צה"ל על חבל כביסה בבית שכניהם.

מסקנתו של ביילין מהפרשה: "אפשר להאמין בשוויון, לפתח ידידות ולהיאבק למען זכויות האחר גם בלי לחיות באותו בית, ואפשר לבלות חלק ניכר מן החיים בהתמודדות ואף בעימות עם השכן. ... זו איננה, חלילה, קריאה להפרדה. אני מצדיע למי שמוכן לחיות כך ולעמוד באתגרים שמייצרת לו המציאות מדי יום. אבל חלק מן השוויון הוא לאפשר לזולת לחיות את חייו המלאים בלי שיצטרך להתפשר איתך כל פעם מחדש".

עירוני, מי שאינו חי או לא חי בעבר ביישוב קהילתי קטן, יתקשה להבין לעומקם את קשיי החיים המשותפים ביישוב כנווה שלום. רוב האנשים בחרו ובוחרים בחיים בעיר, מתוך העדפת האנונימיות והניכור העירוני על הצוותא הקהילתית (אם כי גם בעיר ניתן לקיים רמה גבוהה, יחסית, של קהילתיות, כפי שהחברה למתנ"סים, למשל, מעודדת ומקדמת). אולם מי שבחרו לבנות את ביתם ביישוב קהילתי, בחרו מראש בחיים של יחד, של חברותא, שבה השכנים אינם רק אנשים המתגוררים לידם, אלא שותפים לחיי חברה, תרבות וחינוך וביישובים שיתופיים גם שותפות כלכלית (ברמות שונות, בהתאם לסוג ההתיישבות). מתחים כה מהותיים, סביב שאלות רגישות של זהות, הם אתגר עצום עבור התושבים, אך עלולים להיות הרי אסון לקהילה.

אני לא הייתי מסוגל לחיות אפילו יום אחד ביישוב קהילתי, עם אנשים שמדי צה"ל מהווים בעבורם סמל שלילי כל כך. לא הייתי מסוגל לחיות אפילו שעה אחת ביישוב, שאי אפשר להנציח בו חייל צה"ל, בן המקום. אולם אני מעריך את תושבי נווה שלום, על שבחרו לשלם מחיר כדי להגשים יחד את האידיאלים בהם הם מאמינים ולחיות על פי ערכיהם ועקרונותיהם. קשה מאוד לגשר בין המתח הלאומי, בפרט כאשר מדובר בלאומים הנמצאים במלחמה, אך תושבי נווה שלום חולקים אידיאולוגיה משותפת, שהם הגדירו אותה כמרכז חייהם, אותה הם מגשימים במו גופם. אני מעריך מאוד אקטיביסטים מגשימים, גם אם האידיאולוגיה שלהם שונה משלי. ולמרות הקושי (ואף שאני סקפטי לגבי היכולת להתגבר על הקושי) אני מאחל להם שיצליחו לממש את אתגר החיים המשותפים.

גם לי יש אידיאולוגיה וגם אני כל חיי מגשים אותה יחד עם חבריי, שותפיי. האידיאולוגיה שלי היא הציונות, על פי ערכי תנועת העבודה. את אמונותיי הציוניות והסוציאליסטיות אני מגשים בחיים בקיבוץ שיתופי בגולן.

את דרך החיים הזאת אני רוצה לקיים בשותפות עם אנשים המאמינים בה, כמוני. אני רוצה לחיות עם ציונים. אין לי עניין בשותפות עם מי שאינם ציונים. בוודאי לא עם מי ששוללים את הציונות, בוודאי ובוודאי לא עם מי שנלחמים בציונות.

הציונות אינה רק הרעיון הגדול, ואף אינה רק הגשמתו בפועל על אדמת הגולן, אלא גם אורח החיים היהודי שלנו – התרבות היהודית הסובבת סביב מעגל השנה ומעגל החיים, החינוך היהודי והציוני שאנו מעניקים לילדינו. אני רוצה לחיות עם אנשים הרוצים להיות שותפיי בעיצוב אורח חיים זה.

אורטל הוא קיבוץ שיתופי, ובינתיים בג"ץ טרם החל להתערב בבחירה שלי, עם מי להתחלק בהכנסות ועם מי לקיים שותפות. אולם בג"ץ מתערב גם מתערב בזכותם של יישובים קהילתיים להגדיר את עצמם, את תרבותם, את ערכיהם, את אורח חייהם ומנסה לשלול את זכותם לבחור את חבריהם. המתקפה נגד ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים ונגד היישובים שהעזו לנסח במדינת ישראל חזון בו הם מגדירים את עצמם כציונים – היא מתקפה אנטי ציונית ואנטי דמוקרטית, אף שהיא מתחפשת לכל מיני רעיונות יפים.

איני מאמין בעתיד המשותף של תושבי נווה שלום, אך אני מכיר בזכותם לנסות לקיים את אורח חייהם המיוחד ומאחל להם הצלחה. אני מצפה שהמדינה תכיר בזכותו של כל יישוב קהילתי לבחור את אורח חייו המיוחד ולאפשר לו לחיות את חייו ולהגשים את הדרך בה בחר.

*  "חדשות בן עזר", BSH