הבלוג של אורי הייטנר

לפני כ-15 שנה, התאבד יחדיו זוג מבוגר, בני כשבעים אם זכרוני אינו מטעני, באחד הקיבוצים בדרום הארץ. במכתב שהשאירו אחריהם, הם כתבו שאין הם רוצים להיות נטל ולכן הם מעדיפים לסיים את חייהם בכבוד, בעודם במצב טוב.

ההתאבדות עוררה רושם רב והתקשורת הללה את המעשה הנאה והמכובד, כאילו היה מופת, מודל לחיקוי. אני זוכר שקראתי את הדברים ולא ידעתי את נפשי. איזה מסר מעבירים המהללים והמשבחים את המעשה להוריהם, לציבור הזקנים?

והנה הופיע צדיק אחד בסדום. נחום ברנע כתב מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו יצא חוצץ נגד התגובה המקובלת בדעת הקהל. הוא טען שהמסר של מהללי המעשה הוא מסר הרסני, המתייחס לזקנים כאל נטל שאנו, הקהילה, איננו מעוניינים לשאת. לאורך עשרות השנים האחרונות קראתי אלפי מאמרים של נחום ברנע, ועם אף מאמר שלו לא הזדהיתי כל כך. ראיתי בו ביטוי לערכים היהודיים של כבוד לזקן, של ערבות הדדית, של "והדרת פני זקן".

השבוע כתב נחום ברנע מאמר ארסי נגד ועדת הבירור המשפטית שהקימה הממשלה בעקבות המשט. במקום לטעון לגופו של עניין, ברנע (בעצמו נער צעיר בן 66) מיקד את ביקורתו בגילם המתקדם של חברי הוועדה ואת הבחירה בהם הציג בלעג וסרקזם כבחירה של נתניהו בעוברי בטל קשישים שכבר אינם יכולים להזיק לו.

איך התדרדר ברנע למקום הזה?

****

בדרך כלל ברנע אינו שפוט של המשפטיזציה של החברה הישראלית; להיפך הוא ממבקריה הבולטים. אולם במקרה זה הוא חלק מהרוח הרעה הזו. אחד הסעיפים המזיקים של המשפטיזציה היא תרבות ועדות החקירה המשפטיות.

תרבות זו מעמידה שופטים לשפוט על פי דין משפטי פעולות מדיניות ופוליטיות לגיטימיות (גם אם שנויות במחלוקת) של הדרך המדיני, מתוך ציפיה מראש לשורה תחתונה – לא של לקחים שיש להפיק, אלא של מסקנות אישיות, כלומר פיטורי הדרג המדיני. ועדת החקירה אמורה להחליף את הביקורת הפרלמנטרית והציבורית. מסקנותיה אמורות להחליף את הכלי הפרלמנטרי של אי אמון בממשלה ואת הכלי הציבורי של החלפת השלטון בבחירות.

ועדה שלא תמליץ על הדחת הדרג המדיני תוגדר כ"וועדת טיוח". זו הגדרה מראש – חברי הוועדה יודעים מראש שיוקעו אם לא יספקו את הסחורה.

חלק מן התרבות הזו, בשנים האחרונות, היא דה-לגיטימציה לוועדות חקירה שאינן ממלכתיות ולחבריהן. כך לוותה ועדת וינוגרד לכל אורך דרכה בביקורת, בעתירות לבג"ץ ובפסילה אישית של חבריה, וכך היה בניסיונות להקים הרכב מקצועי לוועדה זו, מיד לאחר מלחמת לבנון השניה.

וכך גם עתה – אנשים שבעבורם ביקורת על שופט בית המשפט העליון מוקעת בדרך כלל כחילול הקודש, משתלחים בגסות ובחוצפה בשופט טירקל, כדי ליצור דה-לגיטימציה מראש למסקנות הוועדה בראשותו, שכלל לא נועדה, ובצדק, להיות מעל הדמוקרטיה, אלא לבדוק את סוגיית החוקיות של פעולות ישראל בסגר ובסוגיית המשט.

הדה-לגיטימציה הגיעה לשפל מוסרי בהשתלחות בחברי הוועדה בשל גילם המתקדם.

****

אנו חיים בעידן שבו אנשים מאריכים חיים, ויש המאריכים חיים במצב גופני ובוודאי מנטאלי טוב, וביכולתם להמשיך ולתרום לחברה. יתכן שאין הם כשירים עוד לתפקידים ביצועיים, אך כוחם במותנם להיות חכמי העדה, ולו בשל הניסיון הרב שצברו עם השנים. והרי המסורת היהודית היא של הערכה וכבוד לחכמת הזקנים.

ועדת חקירה או בדיקה, היא תפקיד קלאסי לחכמי העדה. חברי ועדת טירקל, פרופ' רוזן ואלוף (מיל') חורב, הם אנשים מנוסים מאוד, חכמים מאוד, בקיאים מאוד ומוערכים מאוד, וביכולתם למלא את התפקיד שהוטל עליהם בצורה טובה יותר מכל הרכב אחד. אני בז לכל מי שמבקר את הרכב הוועדה בשל גילם המתקדם של חבריה.

בתנועת "הדרך השלישית" שהייתי ממייסדיה, היה פורום בלתי פורמלי, חסר כל סמכויות, של אנשים חכמים שהיה ראוי להקשיב להם (לצערי, הם פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה, צעד שהם התנגדו לו). קראנו להם "הפלמ"חניקים". היו אלה ארבעה אישים – המשורר חיים גורי והאלופים במיל' יצחק חופי (חקה), צביקה זמיר ועמוס חורב.

עם חיים גורי אני עומד בקשר עד היום ויכול להעיד ממקור ראשון שמדובר באדם צלול כבדולח, שחכמתו ראויה להאיר לנו את הדרך. עם האחרים איני בקשר, אך אני מבין שגם צלילותו של חורב (שאגב, הוא צעיר בשנה מנשיא המדינה, שגם החריפים במתנגדיו הפוליטיים לא יפקפקו בכושרו) היא מוחלטת.

עמוס חורב, מי שהיה אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון, הוא אחד האנשים החכמים, הישרים, הערכיים והצנועים שפגשתי מימיי. הוא גם בעל ניסיון בוועדות חקירה (למשל, הוא עמד בראש ועדת חורב לחקר הטבח במעלות, 1974). הביקורת עליו בשל גילו נפסדת, מכוערת, ביטוי לרוע ולשחצנות הקיימת בחברה הישראלית.

הרכב ועדת הבירור שהקימה הממשלה הוא מצויין, ואני מאמין שרבים בעולם ישתכנעו ממסקנותיה.

... אלא אם כן, הם קוראים את העיתונות הישראלית.

* "חדשות בן עזר"