הסבריו של ראש הממשלה להחלטה על ההקלות בסגר, נשמעים הגיוניים וסדורים – סגר אזרחי לא, סגר צבאי כן. הכנסת קוסברה לרצועה כן, הכנסת אמל"ח – לא. ניתן בהחלט לראות בגישה זו שיטה עקרונית, עליה ראוי לבסס מדיניות.
אם כך הדבר, מדוע רק עכשיו? אם זו המדיניות הראויה והרצויה, מדוע לא נקטנו בה עד כה? אמנם את מדיניות הסגר קבעה הממשלה הקודמת, אך נתניהו כבר שנה וחצי ראש הממשלה, והנושא הזה ניצב לפתחו מיומו הראשון בתפקיד, ואי אפשר לחשוד בו שהוא לא התפנה אליו. במשך שנה וחצי הוא קיבל החלטות אחרות לגמרי. אם המדיניות הקודמת הייתה נכונה, מדוע הוא שינה אותה פתאום?
העיתוי, כמובן, אינו מקרי. הסיבה לשינוי המדיניות היא המשט ותוצאותיו. אלמלא המשט, המדיניות הקודמת הייתה נשארת בתוקפה. משמעות עובדה זו ברורה – המשט ניצח.
ניצחון המשט אינו בהכנסת קוסברה וחלבה לרצועת עזה. הרי גם מארגני המשט ידעו היטב שאין כל בעיה הומאניטרית ברצועת עזה ולא היה להם כל עניין אמיתי בהעברת אספקה – הרי מידי יום עברה מישראל לרצועת עזה אספקה רבה אלף מונים מכל האספקה שהייתה על ספינות המשט. מטרת המשט הייתה לפגוע בישראל: א. פגיעה תדמיתית מעצם המראות של צבא הלוחם ב"פעילי שלום". ב. הצגת מדיניות ישראל כמצור אכזרי על עזה. ג. תמונת ניצחון כמי ש"פרצו את המצור".
המטרה הראשונה הושגה בגדול בעצירת המשט, במיוחד לאור ההצלחה הגדולה של המשט – ההרוגים והפצועים. המטרה השניה הושגה בהחלטת הממשלה, שכמוה כהודאה במצור, אותו הכחישה ישראל נמרצות עד כה. המטרה השלישית הושגה בעיתוי ההחלטה, מיד ובאופן שקוף לאחר המשט – שכמוה כ"פריצת המצור" באמצעות המשט. כל מטרות המשט הושגו. המשט ניצח את מדינת ישראל.
הנזק החמור ביותר, בעיניי, הוא ההודאה הישראלית, למעשה, במצור. לפני חמש שנים, נסוגה ישראל מרצועת עזה עד הס"מ האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. ההתנתקות גרמה לשבר בחברה הישראלית. אופן הטיפול בעקורים, כפי שעלה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מצא, הוא קלון לדורות למדינת ישראל.
את המחיר הכבד הזה שילמה ישראל כדי להשיג הישגים: א. לא תהיה עוד לפלשתינאים עילת הכיבוש, כהצדקה לטרור נגד ישראל. ב. אם ישראל תותקף בטרור, תהיה לה לגיטימציה בינלאומית למימוש זכות ההגנה העצמית, לאור העובדה שהסתיים הכיבוש. ג. התנתקות ממיליון וחצי פלשתינאים בעזה ומן האחריות עליהם.
אויבי ישראל הבינו זאת, ולכן מן הרגע הראשון פעלו ליצור מצג שווא כאילו הנסיגה אינה נסיגה, אלא "המשך הכיבוש בדרכים אחרות". אם הנסיגה היא "המשך הכיבוש", הייתה לפלשתינאים לגיטימציה, כביכול, להמשך הטרור והגברתו, כפי שאכן קרה. וכאשר לאחר שנים של הבלגה ישראל התגוננה במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להתמודד עם הגולדסטוניזם.
וההתנתקות? הרי זו הייתה מטרת הנסיגה והעקירה. הפלשתינאים ותומכיהם הצליחו ליצור תמונה על פיה אחרי הנסיגה ישראל ממשיכה להיות אחראית על מיליון וחצי פלשתינאים.
זאת משמעות עלילת ה"מצור". על איזה מצור מדובר? בין ישראל לבין רצועת עזה יש גבול. רצוי היה שיהיה זה גבול של שלום – גבול פתוח למעבר אנשים וסחורות, גבול של שיתוף פעולה וידידות. אולם לשלום יש צורך בשניים. הפלשתינאים הפכו את הגבול, כבר ביום הנסיגה, לגבול של מלחמה וטרור. גבול כזה הוא גבול סגור. גבול סגור אינו מצור. גם הגבול בין ישראל לסוריה סגור – האם ניתן להאשים את ישראל במצור על סוריה, או את סוריה במצור על ישראל? הוא הדין בגבול רצועת עזה.
טענת המצור נועדה להציג את הנסיגה כהמשך הכיבוש ובכך להכשיר את המשך הטרור. ממשלת ישראל, בהחלטתה, קיבלה את טענת המצור. זו שגיאה אסטרטגית חמורה והרסנית.
כל זה לא היה קורה, אלמלא ההחלטה האומללה של הממשלה לעצור את המשט. התעלמות של ישראל מן המשט, הייתה מוציאה ממנו את כל העוקץ. הספינות היו מגיעות לעזה, אל ג'זירה היה מראה כמה תמונות ואחרי שעתיים הכל היה נשכח. לאחר מכן, לא היה יוצא עוד כל משט.
עצירת המשט יצרה מדרון חלקלק שהביא לתבוסה ישראלית. את האויב זה לא יספק, והוא יפעל גם להסרת הסגר הימי. החלטת הממשלה היא הזמנה למשטים הבאים.
* "מקור ראשון"