הבלוג של אורי הייטנר

במכללת תל-חי נערך לאחרונה כנס במלאת עשור למותו הטרגי של לוחם משמר הגבול, בעל עיטור המופת של משטרת ישראל, מדחת יוסוף בקבר יוסף (1.10.00). יוסוף נפצע במאורעות פרוץ האינתיפאדה, במשך שעות דימם, כאשר פרמדיק צבאי עושה מאמץ עילאי להציל את חייו. כל צמרת צה"ל ניצבה במרחק של כ-100 מ' (בקו אווירי) מהקבר, ולא נתנה את ההוראה לחלץ אותו, אלא העדיפה, בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, לשאת ולתת עם נציגי הרשות הפלשתינאית, כדי שהם יחלצו אותו, בהתאם להסכמים בין ישראל לרש"פ. לאחר ארבע שעות נפטר מדחת יוסוף מאיבוד דם. האירוע עורר סערה ציבורית וטילטל את החברה הישראלית. מותו של יוסוף עורר שאלות קשות אודות הסולידריות החברתית בישראל, ערך הרעות בצה"ל, הערך שאין מפקירים פצועים בשטח ועורר ספקות אודות מהות הקשר המיוחד בין יהודים ודרוזים.

הכנס בתל חי נועד לברר את הסוגיה, בפרספקטיבה של עשר שנים, בעקבות עבודה סמינריונית בנושא של סטודנטית לתואר שני בחוג לעבודה סוציאלית, אלהאם אבו חייה.

בכנס השתתפו אחיו של מדחת, מהדי יוסוף, וד"ר ליאור ניסים - נציג עמותת "אכפת", שקמה בעקבות האירוע ובמחאה על מה שקרה. המרצה המרכזי היה הפילוסוף, פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת ת"א, שעמד בראש הצוות שניסח את הקוד האתי של צה"ל, ולאחרונה – את הקוד האתי למלחמה בטרור, שהיה הבסיס המוסרי לאופן הלחימה של צה"ל בתנאים המיוחדים של מבצע "עופרת יצוקה", שבו הסתתרו המחבלים מאחורי אזרחים וילדים.

בדיון, התגלעו חילוקי דעות משמעותיים בין ד"ר ניסים לבין פרופ' כשר. השניים התבססו על בדיקות עומק שעשו לפרשה. לא רק פרשנותם ומסקנותיהם שונות, אלא גם תיאור העובדות שלהם שונה. לטענתו של ד"ר ניסים, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק החליט במודע להפקיר את חייו של מדחת יוסוף. לפיכך, טוען ניסים, פרשת יוסוף היא מקרה מובהק של כשל ערכי ממדרגה ראשונה, הפקרת פצוע במלוא מובן המילה. פרופ' כשר שולל מכל וכל את הטענה אודות החלטה מודעת של ברק להפקיר את יוסוף. אין לכשר ספק אודות כנות כוונותיו של ברק וכנות כוונותיהם של מפקדי צה"ל לחלץ את יוסוף. לטענתו, בבסיס המידע והניסיון שהיה אז, ההערכה שהפלשתינאים אינם אויב והם יכבדו את ההסכמים ויחלצו את הפצוע, הייתה בגדר הסביר. עם זאת, גם לדעתו ההמתנה לאורך ארבע שעות הייתה כשל חמור, שתוצאותיו חמורות. אולם לדעתו אין המדובר בכשל ערכי, אלא בכשל מבצעי.

כפי שאמרתי בדיון בהשתתפות הקהל בהמשך הכנס, אני מקבל את העובדות שהציג פרופ' כשר, ולו מתוך הכרתי אותו והערכתי את יושרו ואת יושרתו, אך המסקנות שלי מאותן עובדות שונות בתכלית.

אני משוכנע לחלוטין, שלא הייתה החלטה מכוונת של ברק או של מופז להפקיר חיי לוחם פצוע. אני מאמין לגמרי, שכוונתם הייתה טובה – להביא לחילוצו בידי הפלשתינאים, מתוך הנחה שאם יש הסכמים, הפלשתינאים יכבדו אותם. החלטה מכוונת להפקיר את חייו, לא הייתה כשל אלא פשע. איני מאמין שנעשתה נבלה כזאת בישראל. מה שקרה בקבר יוסף הוא כשל. השאלה היא האם זהו כשל מבצעי או ערכי.

כשל מבצעי, הוא מקרה נחשון וקסמן, למשל. אילו ניתנה ההוראה לחלץ את הפצוע, אך הפעולה הייתה נכשלת מסיבה כלשהי, כמו ירי של כוחותינו על כוחותינו, התברברות בהגעה ליעד, הסתבכות עם ירי של מחבלים וכד', היה זה כשל מבצעי. אך לא זה המקרה.

כאשר חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, ובתוכם לוחם פצוע, לכודים בתוך שטח המותקף בידי פלשתינאים, החובה היא לחלץ אותו בהקדם האפשרי. כל שיקול פוליטי או מדיני המעכב או מונע החלטה כזו, הוא כשל ערכי. כאשר נורות יריות לעבר חיילי צה"ל והמון זועם צר על הקבר ומיידה אבנים ובקבוקי תבערה – מדובר באויב. עצם הספק, במקרה כזה, האם מדובר באויב, הוא כשל ערכי. כאשר ספק כזה מביא להימנעות מחילוץ פצוע, הכשל הערכי חמור שבעתיים. שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבהן יצאו פיגועים רבים וקשים מתוך שטח הרשות, שלוש שנים אחרי "מהומות הכותל" בהן המשטרה הפלשתינאית לחמה בצה"ל ושוטרים ירו על עמיתיהם לסיורים המשותפים, פחות משבוע אחרי שהמשטרה הפלשתינאית הרגה חייל ישראל ברצועת עזה ושעה שכל השטחים בוערים – ניסיון לנהל מו"מ על חילוץ פצוע ישראלי עם הנהגת האויב, בהסתמך על הסכם שהוא כבר מזמן אות מתה, הינו כשל ערכי ואידיוטיזם מוסרי. הכשל הזה הוא תוצאה של ניוון מחשבתי ומוסרי בקרב צמרת צה"ל בשנים שלאחר הסכם אוסלו, שהביא לדיסאוריינטציה ולטישטוש בין עמית לטורף.

והחמור מכל – העובדה שהמו"מ עם הפלשתינאים נמשך זמן רב כל כך, נצח במושגי הצלת חייו של פצוע מדמם, היא הכשל המנהיגותי, הערכי והמוסרי החמור ביותר. ניתן להבין ניסיון לפנות לפלשתינאים ולתת להם צ'אנס לחלץ את הפצוע תוך 20 דקות. פניה כזו הייתה הגיונית, כדי למנוע אפשרות של שפיכות דמים מיותרת. אבל אחרי 20 דקות, חצי שעה לכל היותר, שבו הם לא היו מבצעים זאת, חובה היה לחלץ את הפצוע בכוחות צה"ל. העובדה שהדבר לא נעשה, ובמשך 4 שעות היתלו הפלשתינאים בצה"ל ובממשלת ישראל, היא ביטוי לכשל ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה.

בנקודה אחת הייתה הסכמה בין כשר לניסים – גינוי האיגרת שהוציא בשעתו, אלוף (מיל') אלעזר שטרן, באותם ימים קצין חינוך ראשי בצה"ל, שבו הגן על ההחלטה לא לחלץ את יוסוף. שטרן הצדיק את ההחלטה בטענה נגד הרעיון לפיו חילוץ פצועים צריך להיעשות "בכל מחיר", תוך שהוא מתמקד בבעייתיות המוסרית של המושג "בכל מחיר".

ואכן, האיגרת הזאת הייתה מסר חמור מאוד של צה"ל ללוחמיו. כבר עם פרסומו, לפני קרוב לעשור, תקפתי אותו בחריפות במאמר שפירסמתי באחד העיתונים.

העיסוק הפילוסופי בסוגיית ה"בכל מחיר" נועד להרחיק עדות מהמקרה הספציפי לסוגיה תיאורטית, שכלל אינה רלוונטית. לא היה כאן מקרה של סיכון חיי עשרות חיילים כדי להציל חייל אחד. מבחינה מבצעית, סיכויי ההצלחה של החילוץ היו גבוהים ביותר. השיקול לא לחלץ בכוחות עצמנו לא נבע מחשש למחיר דמים כבד של כוחותינו, אלא למחיר דמים כבד של האויב, מתוך הטלת ספק בהיותו אויב.

הבריחה מהתמודדות עם הכשל המוסרי הזה לסוגיה הפילוסופית של "בכל מחיר" אינה מכשירה את השרץ, להיפך. ובאשר לסוגיה עצמה – אין שום מטרה שבעולם המקדשת את כל האמצעים, לכן המושג "בכל מחיר" אינו במקום. כאשר מדברים על חילוץ פצוע בכל מחיר, אין הכוונה שצה"ל יקריב אלפי לוחמים בניסיון לחלץ פצוע אחד, אלא שכל חייל יהיה מוכן באופן אישי לשלם כל מחיר, כולל סיכון חייו, בפעולה לחילוץ פצוע.

*"על הצפון", BSH