הבלוג של אורי הייטנר

דברים לזכרו של חמי, אריק שליין, במלאת שנה למותו, במפגש לזכרו בפרלמנט העמק, קיבוץ יפעת,  25.6.10

קראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון בועז נוימן "תשוקת החלוצים". בספר זה, מתאר נוימן את היחס של חלוצי העליה השניה והשלישית לארץ ישראל, לאדמה, לעבודה, לחקלאות, תוך שהוא מרבה בציטוטים מיומנים, מכתבים ומאמרים של החלוצים. הספר מתאר יחס של אהבת אין קץ ותשוקה, ממש תשוקה אירוטית.

כשקראתי את הספר, כל הזמן שמעתי באוזני רוחי את קולו של אריק. הדברים שנכתבו ונאמרו בידי החלוצים הדהדו באוזניי בקולו של אריק. הם כתבו את הדברים עוד בטרם אריק נולד. היום, לא שומעים דברים כאלה. אבל ככה אריק חשב, ככה אריק דיבר, ככה אריק חלם, ככה אריק חי, עד יומו האחרון. והרי גם על אריק אמרו הכל, עוד בחייו ואחרי מותו, שהיום אין מייצרים עוד אנשים כאלה.

החלוצים היו בני תשחורת רומנטיקנים, מלאי מרץ והתלהבות, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ואף פחות מכך. אצל אריק, הרומנטיקה, המרץ וההתלהבות היו לחם חוק גם כשעבר את גיל השמונים. כי גם בגיל שמונים אריק לא הפסיק להיות חלוץ.

ביום שבו נפצע אריק, הוקרן בטלוויזיה הסרט "אדמה", שהוא היה אחד מגיבוריו. באחת השיחות עמו, השווה אריק את עבודת האדמה, את החריש והזריעה והציפיה לקציר, להכנסת האישה להריון. אי אפשר היה שלא להתרשם מהאהבה הרבה, שעה שאריק חפן אדמה בידיו וקרבה לפיו, או רכן אל האדמה והריח אותה.

אך טבעי שאריק נפצע בשדה, ביום עבודה. הוא לא היה מביים לעצמו ולא מאחל לעצמו דרך ראויה יותר לסיים את חייו, מאשר בעבודה בשדה. הוא אמנם המתין עוד שבועיים עד מותו, כדי לאפשר לנו להתרגל לרעיון ולהיפרד ממנו בהדרגה, אך את חייו הוא סיים בשדה.

הייתי ליד מיטתו של אריק ברגעיו האחרונים. בשלב מסויים, הרופא הודיע לנו שזהו, זה נגמר. ופתאום, המכשירים שבו לעבוד, אריק החליט להמשיך ולהיאבק. עוד שעה ארוכה של מאבק, כאומר – לא הרופא יקבע לי מתי למות. המאבק ההירואי הזה, היה בעיניי סמל לאופיו של אריק – העקשנות, הנחישות, קריאת התגר. כמו בשירו של נתן זך: "... וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל". וכמו בשירו של נתן אלתרמן "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות... ואוסיף ללכת".

אריק קרא תגר על מחלות והתקפי לב ופריצות דיסק ותאונות. מכל מחלה הוא קם והלך לעבוד – עבודת כפיים, עבודה פיזית קשה, עבודה עם הטוריה, סיקול אבנים כבדות בידיים חשופות. ובעיקר הוא קרא תגר על הזקנה. הוא לא נכנע לזקנה ונאבק בה עד הרגע האחרון. וכאשר בננו, נכדו עמוס, בשנת הבר מצווה באורטל, השתתף במבחן אומץ עם חבריו לכיתה, לפתע זינק סבא אריק, בשנתו ה-80, על החבל, והפליא בהליכת זיקית, לכל תשואות חברי וילדי אורטל. נער נצחי.

"איש האדמה" כתבנו על קברו של אריק, אך הוא היה גם איש הספר, איש המוסיקה, איש המפוחית, איש הפיסול והציור, איש הרכיבה על הסוסים ואיש המשפחה – סבא נפלא ואהוב ל-13 נכדיו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?