הבלוג של אורי הייטנר

מחקרים שונים מעידים על כך שתהליכי התבוללות בקרב הדור השני והשלישי של יורדים מהארץ מהירים באופן משמעותי יותר מאשר בקרב יהודים שנולדו באותם מקומות. רק מעטים מן הישראלים היורדים משתייכים לקהילות היהודיות במקום מגוריהם.

כאילו אין די בעצם תופעת הירידה, שהיא כשלעצמה רעה חולה וכישלון של החברה הישראלית, מסתבר שישראלים המתנתקים מא"י, כל כך מנותקים מתרבות ישראל, שהתנתקותם מן העם היהודי היא תהליך מהיר וקצר. זהו כישלון מחפיר, המחייב אותנו לחשבון נפש חינוכי ותרבותי. האם מערכת החינוך הישראלית מעניקה לחניכיה מטען יהודי ראוי?

מוכרות העדויות של נציגים רשמיים של ישראל, שבהיותם בחו"ל נכנסים לבית הכנסת, מוזמנים לעלות לתורה ואינם יודעים כיצד להסתכל על ספר התורה. "יעמוד רבי יוסף בן"... אומר הגבאי ומקבל תשובה: "שלושים ושתיים", מפי הישראלי שאינו יודע, אין לו כלים לדעת, שהוא נשאל לשם האב.

כמעט בכל טקס הלוויה או אזכרה בציבור החילוני, אני חש מבוכה לנוכח חוסר היכולת של האבלים לומר את מילות הקדיש. אמנם התפילה היא בארמית, אך היא לחם חוק של החיים היהודיים. כל טקס כזה הוא ביטוי לבורות קשה, ביסודות הבסיסיים ביותר של מורשת ישראל.

מידי שנה אני מרצה ומלמד במכינות קדם צבאיות. חניכי המכינות הללו הם השאור שבעיסה של הנוער הישראלי, מי שבחרו לדחות בשנה את גיוסם לצה"ל ולהקדיש אותה לתלמוד המוביל לידי מעשה – בעיקר לימוד יהדות וציונות. כאשר אני נפגש עם החניכים בראשית השנה, אני מוצא מולי נוער נפלא, מלא במוטיבציה, אך חף לחלוטין מידע בסיסי. נוער שאינו יודע לקרוא בתנ"ך. נוער בור במושגים הבסיסיים ביותר של היהדות. אי אפשר לתקן זאת בשנה אחת, אך כאשר אני פוגש אותם בני נוער כעבור שלושה חודשים, אני מוצא שבתקופה זו הם הכפילו בחזקות רבות את ידיעותיהם, וקיבלו לאין ערוך יותר מכפי שקיבלו ב-12 שנות לימודיהם בבית הספר.

זוהי נכות תרבותית. הציונות נועדה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי, והצלחתה היא אדירה, אולם ללא יהדות אין עם יהודי, ואם לא יחול שינוי משמעותי במצב הגורם לתופעות אותן הזכרתי, עתידנו לוט בערפל.

שר החינוך גדעון סער הגדיר מיד עם כניסתו לתפקידו את החינוך היהודי והציוני כאחת המטרות המרכזיות שלו. הוא ראוי על כך למלוא השבחים. בשבוע שעבר התפרסמה תכנית מקצוע הליבה החדש – תרבות ומורשת ישראל, אותה עיצבה ועדה בראשות פרופ' בני איש שלום.

עיקרי התכנית פורסמו בכתבה גדולה בעיתון "הארץ" ב-24.6.10;  כתבה של אור קשתי שהציגה את התכנית באור שלילי ביותר ויצאה נגדה בחריפות. קראתי את עיקרי התכנית, וסוף סוף ראיתי תכנית ראויה, שעשויה לתת מענה משמעותי ראשוני לבעיה.

דומה שהוועדה הצליחה למצוא נוסחה נכונה, ללימוד שעשוי לחבר את התלמידים למורשת ישראל ותרבותה ולחזק את זהותם היהודית. על פי התכנית, נוסף על לימודי התנ"ך, ילמדו תלמידי ד'-ט' מקצוע ליבה נוסף, שיהיה מקצוע חובה – מורשת ותרבות ישראל. המקצוע החדש נועד לחבר את התלמידים לתרבות היהודית, ללוח השנה היהודי ולזיקת עם ישראל לארץ ישראל. נקבעו יצירות מרכזיות שהתלמידים יחויבו ללמוד באופן מלא: גיל מצוות – אחריות ומחויבות, כולל לימוד פרשת השבוע והדרשה, בכיתות ו' (איני יודע מה הסיבה לכך שהלימוד הזה הוא בכיתה ו' ולא בכיתה ז'. אני רוצה לקוות שהסיבה לכך היא שזו שנת בת המצווה, מתוך הכרה שהבנות ראויות לשנת מצוות משמעותית בדיוק כמו הבנים). זהות יהודית ישראלית בכיתות ז', עם דגש מיוחד על סידור התפילה ועל סמלי מדינה כמו ההמנון, הדגל, ימי הזיכרון והחגים הלאומיים. לימוד מסכת אבות בכיתות ח' וכן "חברת המופת בהגות היהודית והציונית" – הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם, ביאליק, הרב קוק וגורדון.

אחד הדברים היפים בתכנית, בעיניי, הוא המקום שניתן להגות הציונות ולסמלים הלאומיים הציוניים, כהמשך הישיר והטבעי של מורשת ישראל לדורותיה.

התכנית כל כך טובה, שאין זה מפתיע שהתנפלו עליה מיד עם פרסומה. ומיד עם המנטרה השחוקה עד לזרא – "כפיה דתית". כלומר כל זיקה ליהדות היא "דת". וכידוע כל מה שקשור לדת הוא באופן אוטומטי "כפיה". ולכן, ראוי לפסול את התכנית, ללעוג לה, להגחיך אותה.

האמנם מדובר בכפיה? כל העיסוק בכפיה הוא חסר שחר. במערכת החינוך אנו כופים על התלמידים את חומר הלימודים. אנו כופים עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספורט ואזרחות. כל אלה הם כפיה בדיוק כמו תכנית מורשת ישראל. לכן, השאלה אינה שאלת הכפיה, אלא השאלה מה ראוי להיכלל בלימודי הליבה. האם אנו משלימים עם הבערות של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית בנוגע למורשתם היהודית, או מנסים לשנות אותה.

כפיה? איש אינו כופה על התלמיד להתפלל או לקרוא בבית הכנסת את פרשת השבוע. התכנית מלמדת את התלמידים מהו סידור התפילה ומהי פרשת השבוע – מידע בסיסי לכל יהודי. לתלמיד המכיר את סידור התפילה יש יכולת בחירה האם להתפלל. לכן, הענקת המידע הזה לתלמיד – לא זו בלבד שאינה כפיה, להיפך, היא משחררת אותו מהבערות שנכפתה עליו.

האם האנשים המגמגמים את הקדיש ואינם מסוגלים לקרוא אותו, בחרו בבורות הזו, או שמא מערכת החינוך כפתה אותה עליהם? האם על השגריר, שחקן הנבחרת או נציג משלחת צה"לית, שאינו יודע כיצד לעלות לתורה בביקורו בבית הכנסת, לא נכפתה הבורות בידי מערכת החינוך? התכנית החדשה היא מתנה לכל ילד יהודי, שעשויה לשחרר אותו מהבערות שנכפית כבר 3-4 דורות על הציבור החילוני בישראל (לאורך 12 שנות לימודיי במערכת החינוך הממלכתי, אפילו פעם אחת לא שמעתי על הרמב"ם. האין זה אבסורד?).

****

לא אחת אני שומע, דווקא מפי אחדים מחבריי ושותפיי להתחדשות היהודית בחברה הישראלית, ביקורת על הדתיים האורתודוכסים ש"לקחו מונופול על היהדות". איני שותף לביקורת הזאת. הם לא לקחו מונופול, אלא המונופול נשאר בידיהם ממילא, לאחר שהציבור החילוני נטש את היהדות. אין מה לבוא אל הדתיים בטענות, אלא פשוט להתחבר מחדש ליהדות.

אך בין המבקרים את התכנית החדשה של משרד החינוך, נתקלתי במי שאינו מוכן לוותר על המונופול, כאומר לציבור החילוני שאין לו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. פרופ' אבי שגיא, אינטלקטואל דתי מתון, פלורליסט אמיתי בדרך כלל ושותף אמיתי להתחדשות היהודית, הלך עם תפיסתו הפלורליסטית כה רחוק, עד שהגיע לגישה של הדרת החילוניים מיהדותם.

בביקורתו על התכנית, הוא אמר, בין השאר: "כאשר משרד החינוך מעניק מעמד קנוני לטקסטים מסוימים, הוא מאפשר אינדוקטרינציה. קשה להבין למה הלימודים של בני נוער חילוניים צריכים להתעצב לפי פרשת השבוע או פרקי אבות, שהם עניינים של התלמידים הדתיים. גדעון סער ואנשי משרדו לא מבינים שמשמעות הזהות החילונית לא נגזרת מהעולם הדתי. להיות חילוני זה לא להיות קצת פחות דתי".

אני דוחה מכל וכל את הדברים הללו. האם פרקי אבות שייכים לאבי שגיא יותר משהם שייכים לי? האם הם נכס של מגזר אחד, או נכס תרבותי אדיר של האומה כולה? האם ראשי הגלוי וראשיהם הגלויים של ילדיי, מדירים אותנו בעיני שגיא מבעלות על פרקי אבות?

בניגוד לתופעות השליליות שהזכרתי בראשית המאמר, השנים האחרונות מתאפיינות בצמא אדיר של ציבור חילוני רחב ליהדות. אחד המוקדים של הצמא הזה, הוא "פרקי אבות", ספר החוכמה והמוסר הנפלא הזה. מי שהציב את פרקי אבות בפירוש ישראלי חדש של אביגדור שנאן בפסגת רבי המכר לאורך חודשים ארוכים, לא היה הציבור הדתי. לפני שנתיים, כשבני הבכור היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לילדי קבוצת הבר מצווה של קיבוצי ולהוריהם, בבית הכנסת העתיק בקצרין, ובמרכזה – פרקי אבות. הם לא למדו באותו לילה ספרות זרה, שאינה שלהם. הם חשו עצמם כממשיכיה ויורשיה הטבעיים של המורשת המופיעה בראשית המסכת, של "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" וגו'.

למה מתכוון שגיא, בדברו על הזהות החילונית? האם בעיניו זו אמורה להיות זהות המנותקת מהיהדות, ממורשת ישראל, מהיצירה היהודית, מפרשת השבוע? ההתייחסות למורשת ישראל כאל נכס של הדתיים, מבטאת התנשאות נוראית כלפי החילוני. יש לחבר את החילונים למקורות הללו, על מנת שיוכלו לדרוש ולפרש אותם בדרכם, שאינה בהכרח זהה למדרש ולפרשנות האורתודוכסיים. הפלורליזם ביהדות, הוא ריבוי הענפים היוצאים מן הגזע, אך הגזע והשורשים, התשתית היהודית, שייכים לכולנו, ואל לו לפרופ' שגיא לנכס אותו לשבט אחד בישראל.

האם עלינו לקבל כאקסיומה את הגישה על פיה פרשת השבוע היא "עניינם של התלמידים הדתיים"? מי שהתייחס אחרת לגמרי לנכס התרבותי היהודי הזה, היה אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, ממעצבי החג בקיבוץ, חתן פרס קרן אבי-חי ומחנך דגול. לאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של אב"ג "בגוף ראשון רבים" מאת עמירה הגני. באחד מפרקי הספר, מתוארת התכנית החינוכית שעיצב עם הקמת בית הספר בבית השיטה, בשנות ה-40 של המאה העשרים. לפרשת השבוע היה מקום מרכזי במערכת זו. "קריאת פרשת השבוע הייתה שיעור חובה שבועי בכל כיתות ביה"ס, בשיעור האחרון ביום שישי בכל שבוע – כדרך לשוות לו חגיגיות מסויימת, המפרידה את שבוע החול מכניסת השבת. בדרך זו, קיווה, יהווה אירוע בר המצווה מעין סיכום ביניים בתהליך התבגרותו של האדם, ולא טקס חריג וחד פעמי שאין לו לא שורשים בעבר ולא השלכה לעתיד. תפישתו את מושג הזהות היהודית שאבה מאוצרות התרבות שנצברו ונשתמרו במשך הדורות, מן המסורות שעוצבו, אך לא פחות מכך – מהווייתו המודרנית של האדם היהודי החי בישראל, עובד את אדמתה ונותן עליה את נפשו" (ע' 52).

אחד החידושים במקצוע החדש, שגוי בעיניי – לימוד החגים היהודיים שלא לפי הסדר הכרונולוגי בלוח השנה, אלא בהתאם לתכניהם. כך למשל, ילמדו התלמידים על סוכות לא במסגרת חגי תשרי , אלא כחלק משלוש הרגלים וכך גם קבוצות מועדים נוספות כמו "תעניות וימי זיכרון", "מועדים שלא כתובים בתורה והתחדשו על ידי העם כמו חנוכה, יום העצמאות ויום ירושלים". איני שולל את ההיגיון הפדגוגי שבהצעה, אך אני סבור שאין זה נכון לנתק את הלימוד מן החוויה, והריחוק של לימוד חג ממועדו, יחמיץ את החוויה ולכן הוא יהיה פחות מוצלח.

אולם מעבר להערות נקודתיות אלו או אחרות, אני רואה את התכנית כאור גדול למערכת החינוך הישראלית ותקווה גדולה לחברה הישראלית ולעם היהודי.

* "אם תרצו", "בתנועה מתמדת", "חדשות בן עזר", BSH