הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועות אחדים הוזמנתי להרצות בבית ליוויק בת"א. מנהל המקום קרא באינטרנט מאמר שכתבתי לא מכבר ב"שישי בגולן", בנושא שלילת הגולה, והזמין אותי. אני מקבל הזמנות רבות כאלו, ואם אין לי התחייבויות קודמות, לרוב אני נעתר. מהו בית ליוויק? שאלתי. זה המרכז הישראלי לתרבות יידיש, נעניתי.

הגעתי להרצאה, משוכנע שאפגוש קבוצה של אנשים בני גילו של אבא שלי. להפתעתי הרבה, למעט מארגן האירוע (שאף היה בר פלוגתא שלי ברב שיח), אני הייתי הזקן שבחבורה. שאר המשתתפים, כשלושים איש, היו בשנות העשרים או השלושים המוקדמות לחייהם. אני מודה, שמאותו רגע, יותר משהתעניינתי בנושא הרצאתי ובדיון שבעקבותיו, סיקרן אותי הקהל. מיהם אותם בני 25+- שבאים בערב למועדון הישראלי לתרבות יידיש, להרצאה ודיון על שלילת הגולה? מה הביאם הלום?

לאחר ההרצאות התנהל דיון, שגלש למכלול סוגיות של זהות ותרבות. היה זה דיון ברמה אינטלקטואלית גבוהה, עם אנשים שסוגיות הזהות התרבותית והלאומית מעסיקות אותם מאוד. חלקם – חרדים שיצאו בשאלה. אלה כבר אינם חלק מן העולם אותו עזבו, אך טרם מצאו את מקומם בהוויה הישראלית החילונית והאמת היא שאין היא מספקת אותם במיוחד. הם מצויים, בכל הווייתם, במקום שאותי הוא המרתק ביותר – מרחב התפר בין המגזרים והזרמים. האחרים – אינטלקטואלים צעירים, שאיני יודע האם הם דוברים את השפה היידיש, אך הם שוחרי התרבות הזאת; תרבות מופלאה של ספרות, תיאטרון, הגות ויצירה יהודית גדולה.

אני מטיף לשלילת הגולה, במובן של חזרה לערכים של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, הכרה בכך שמקומו של כל יהודי הוא בא"י. שלילת הגולה שלי היא מאבק נגד ירידה מהארץ, למען עליה לארץ, התנגדות ללגיטימציה לירידה, שבאה לידי ביטוי באימוץ הטרמינולוגיה של "הגירה" כתחליף לטרמינולוגיה של "עליה" ו"ירידה", שלילת התופעה של דרכונים כפולים. אולם בניגוד לשלילת הגולה הקלאסית, בתקופת הישוב וראשית המדינה, איני שולל את היצירה היהודית שנוצרה בגלות. ההיפך הוא הנכון, אני חושב שעלינו להתחבר לכל רבדי היצירה היהודית, כרצף והתפתחות מהמקרא ועד ימינו. הניסיון לדלג על אלפיים שנות יצירה יהודית, הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק, שגרם לנזק רב, יצר בורות ופגע באיכותה של התרבות הישראלית. מן הבחינה הזאת אני שולל את שלילת הגולה.

כאשר אני מדבר על התחדשות יהודית, אני כולל בכך במידה רבה את התרבות שנוצרה בגלויות המזרח ואשכנז, ובכלל זה תרבות הלדינו והיידיש. לכן, עצם הנוכחות הצעירה כל כך באירוע, שובבה את לבי.

האם יש ליידיש מחר?

אין שום סיכוי לתחייתה של היידיש כשפת דיבור ומעשה. אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות, היה ניצחון העברית במלחמת השפות. לא כל התקוות התגשמו "בארץ חמדת אבות", אבל בנוגע ל"פה תצמח גם שפת התורה" – ההגשמה היא חד משמעית ובלתי הפיכה. טוב שכך. זו תחייתה של היהדות, ורק העברית עשויה להיות שפה של עם שהתקבץ מכל הגלויות.

ולאחר הניצחון הזה, יש משמעות תרבותית רבה, בעיניי, לשימורן של היידיש והלדינו, כחלק מהמורשת היהודית. טוב שיהיו מי שישמרו את השפה ובעיקר את התרבות הזו.

ולכן שמחתי כל כך, כאשר נוכחתי שהמפגש בבית ליוויק אינו עם גיל הזהב אלא עם בני תשחורת. זהו פן נוסף ומעניין, גם אם אין לו סיכוי להתהוות כערוץ רחב והמוני, של ההתחדשות היהודית לגווניה, המאפיינת את החברה הישראלית בשנים האחרונות.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"