הבלוג של אורי הייטנר

בכל תולדות מדינת ישראל לא זכור לי שיח פופוליסטי כמו השיח אודות גלעד שליט. התקשורת, ובעיקר העיתונים לשעבר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ויתרה לחלוטין על תפקידה כעיתונות והייתה לקמפיין של משרד פרסום. ועל פי הקמפיין ניתן להבין שגלעד שליט נחטף בידי ממשלת  ישראל, והיא מסרבת לשחרר אותו.

שיח פופוליסטי ורדוד, המציג מצג שווא של חלוקה בין מי שתומך בכך שגלעד שליט יצא לחופשי לבין מי שמתנגד לכך. שיח פופוליסטי רדוד, צר כעולם נמלה, כאילו אין מחר, כאילו אין חברה, כאילו אין מדינה, כאילו אין אחריות למנוע עוד חטיפות, כאילו אין חשיבות לחייהם של הרוגי הפיגועים שבעקבות שחרור המחבלים, כאילו אין משמעות לתדמית סמרטוטית של ישראל במזרח התיכון הכוחני שמעולם לא קיבל את זכות קיומה; משמעות להחלטות המזמינות טרור, אלימות ותוקפנות.

קשה מאוד למנהיג לעמוד מול גל ציבורי כמו הקמפיין בעד כניעה לסחטנות חמאס. אני רוצה להאמין ולקוות, שאף אדם שיהיה בעמדת המנהיגות הבכירה והאחריות תהיה על כתפיו, לא יכנע לסחטנות. אהוד אולמרט, שנאלץ לפרוש מוכה מתפקידו, ידע שהוא יכול לצאת גדול בעיני דעת הקהל, אילו רגע לפני סיום תפקידו היה משחרר את גלעד שליט. הוא הציע עסקה מרחיקת לכת, שחרור של אלף מחבלים בהם רוצחים רבים, אבל הוא ניחן במידת האחריות הדרושה כדי להתגבר על יצרו ולהציב קווים אדומים. וגם נתניהו, ראש ממשלה במצור – חיצוני ופנימי, יודע שיזכה לפופולאריות חסרת תקדים, לפחות לתקופה הקרובה, אם יחזיר את גלעד. אך גם הוא מבין, שיש לו אחריות גם על מדינת ישראל ועתידה; שהוא מחויב למידה מסוימת של ראיה רחבה, של מחשבה על העתיד, וגם לו יש קווים אדומים. זו חובתו כמנהיג. זה מבחן המנהיגות שלו.

מופת המנהיגות בתחום זה היה יצחק רבין. באנטבה, עמדה בפניו דילמה לא פשוטה. אמנם הוא לא נדרש לשחרר אלפי מחבלים כדי לחלץ ישראלי אחד. אבל היה עליו לבחור בין שחרור כמה עשרות מחבלים כדי להציל כמה מאות חטופים, לבין מבצע שעלול להסתיים במרחץ דמים במרחק אלפי ק"מ מישראל. הוא לא נכנע וקיבל את ההחלטה הנכונה. אותה החלטה הוא קיבל גם בפרשת נחשון וקסמן. ההחלטה לחלץ את וקסמן, אף שהסתיימה בכישלון מבצעי, הייתה נכונה בדיוק כמו ההחלטה על אנטבה, שהסתיימה בהצלחה מזהירה.

רבין שקיבל את שתי ההחלטות הנכונות הללו, היה שותף, כשר הביטחון, לראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר, בהחלטה האומללה על עסקת ג'יבריל. תוצאתה העגומה – מחיר הדמים הכבד ששילמנו בעטיה, מחייבת אותנו לא לחזור על הטעות.

באשר לקמפיין הציבורי – גילויי האכפתיות והסולידריות של החברה הישראלית עם משפחת שליט מחממים את הלב. הם מעידים על רמה מפתיעה של לכידות וערבות הדדית (שמשום מה נעלמת כאשר מדובר בחלשים בחברה, בקשישים, בניצולי שואה וכו'). אולם אין די בכוונות טובות. יש צורך גם באחריות. אני משוכנע, שאלמלא הקמפיין הזה, בן ארבע השנים, חמאס כבר היה מתפשר וגלעד כבר היה איתנו מזמן.

גם מאזרחים מן השורה ניתן לצפות שיחשבו בראש גדול. אבל עיקר האחריות היא על ראש הממשלה. בדיון בכנסת בעקבות מבצע אנטבה, הזכיר ראש האופוזיציה מנחם בגין את אותה "טיפת אחריות" יתרה על כתפיו של ראש הממשלה והוסיף משפט, שקשה להאמין שראש אופוזיציה בימינו יאמר על ראש ממשלה: "ראש הממשלה, כל הכבוד!"

אותה "טיפת אחריות" מחיבת את נתניהו לעמוד איתן מול לחץ דעת הקהל והתקשורת.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"