הבלוג של אורי הייטנר

הכנס האקדמי השנתי של מרכז "יובלים" במכללת תל-חי – המרכז הפלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שאותו אני מנהל, הוקדש השנה לנושא: "יצירה יהודית מתחדשת". הכנס נפתח בהופעתו של קובי אוז "מזמורי נבוכים". לא הייתה בחירה טובה מזו, כדי להמחיש את משמעותה של יצירה יהודית מתחדשת. יצירתו של קובי אוז היא ביטוי יצירתי לפלורליזם היהודי במובנו האמיתי – חיבור בין כל הדרכים ביהדות, חיבור בין כל היהודים החפצים בחיבור ליהדותם והתחדשותה, חיבור בין מגזרי החברה הישראלית יהודית באמצעות המגרש המשותף של המסורת היהודית. "מזמורי נבוכים" קרא קובי אוז לדיסק ולהופעה, אך אין זו מבוכה של אובדן דרך, אלא מבוכה נוסח "בזכות המבוכה, בגנות הטיח" של ברל כצנלסון – חוסר הנכונות להיכנס לקופסאות ולכותרות המגזריות, שכל כך אוהבות להתבצר באמיתותיהן המוחלטות. קובי אוז בוחר במרחב תפר בין העולמות, ואינו נכנע לתביעה הנורמטיבית להזדרז ולהגדיר את עצמו. בשירו "אלוהיי", שהוא בעיניי השיר החשוב והיפה ביותר בדיסק, הוא שר "אני קצת נבוך. / אני לא יודע איך לקרוא לך / אלוהים או אלוקים". 

זו הופעה נפלאה – מילות השירים, המוסיקה, הביצוע של קובי ושל הנגנים שאיתו, קטעי ההומור של קובי וחבריו, הפכו את הערב לחוויה בלתי נשכחת. ובהופעה – בונוס: ביצועים ראשונים לאחדים משירי האלבום שבדרך "מזמורים נוספים". לא בכדי, שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, ארוץ לראות שוב את ההופעה, ביום ה' הקרוב בחספין.

כשיצא הדיסק "מזמורי נבוכים" לאור, פרסמתי מאמר מקיף אודותיו: "בית הכנסת הגדול שנקרא א"י" (ציטוט מתוך שירו "אלוהיי"). הפעם אתמקד בשיר אחד, "תפילת החילוני".

כבר כותרת השיר מתפרשת כאוקסימורון. אם תפילה, איך היא של חילוני? אם חילוני, מה לו ולתפילה? כבר הכותרת מטלטלת אותנו אל מחוץ לקופסאות. במרחב המבוכה שבו יוצר קובי אוז, לא חייבת להיות סתירה בין התפילה והחילוני. והאמת, היא שגם במציאות הסתירה הזו אינה מובהקת. רבים מן המוגדרים חילונים מתפללים – חלק רק ביום הכיפורים, אחרים גם בראש השנה, יש שרק בחגים, יש שבשבתות. יש המתפללים תפילה בלתי תקנית – תפילה אישית, תפילה שבלב, או הרואים בשירה בציבור תפילה, או בקריאת שירה, למשל – ספרו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח" כתפילה. כחלק מתופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בשנים האחרונות, קמו בתי תפילה פלורליסטיים, של ציבור רחב שבחלוקה הסוציולוגית המקובלת מוגדר כ"חילוני". כך למשל קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל, כך "בית תפילה ישראלי" במכללת "עלמא" בת"א, שאליה קשור קובי אוז, ועוד.

מה לחילוני ולתפילה? יש לתפילה חיות משל עצמה, עוצמה משל עצמה, מימוש של צורך אנושי, שאינו מותנה באמונה הדתית בדבר קיומו בפועל של האלוהים. הרב פרופ' מרדכי מנחם קפלן (1881-1983), מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות, כתב על התפילה: "אותה הכרת הטובה למה שמעניק שמחה לחיינו, שמצאה את תיקונה בתפילות השבח וההודיה של המסורת, עדיין היא תובעת את ביטויה. אותם הכיסופים רבי התקווה לטוב שעדיין לא נתגשם, המתבטאים בתפילות התחנונים של המסורת, עדיין הם זקוקים לאמירה מפורשת, כאחד האמצעים המביאים לידי הגשמת תקווה זו... תמיד יהיה צורך בתפילה המתנה כיסופים אל אותם כישרונות הרוח והגוף או אל אותן התמורות שבלב אנוש באופי, המספקים בידינו להפיק ברכה מאותם גילויי החיים אשר בכללותם הם אומרים 'אלוהים'. בתנותנו אותם הכיסופים, אנו צועדים צעד ראשון - אמנם, ראשון בלבד – כלפי הגשמתם".

כשביאליק שורר "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות / ויהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותיי הנידחות" הוא לא התפלל? כשחנה סנש כתבה "אלי אלי / שלא יגמר לעולם / החול והים / רשרוש של המים / ברק השמים / תפילת האדם" היא לא התפללה? ושירה של לאה גולדברג "למדני אלוהיי ברך והתפלל / על סוד עלה קמל / על נוגה פרי בשל / על החירות הזאת / לראות לחוש לנשום / לדעת לייחל להיכשל / למד את שפתותיי / ברכה ושיר הלל / בהתחדש זמנך / עם בוקר ועם ליל /  לבל יהיה יומי / היום כתמול שלשום / לבל יהיה עלי יומי הרגל", מהו אם לא תפילה? ומה יותר תפילה משירו של מאיר אריאל "מודה אני לפניך ולך / על כל החסד והאמת / והטובה והרעה והטובה / שעשית עמדי ועם ביתי / ועם קרוביי וידידיי / ועם בני עמי ועם ארצי / ועם כל העולם והאדם אשר בראת"?

תפילת החילוני של קובי אוז, היא תפילתו של אדם המבקש אלוהים, המבקש לצאת מבדידותו הקיומית, המבקש אמונה ויראה. אין זו תפילה של מי שמפגין ביטחון באמונתו, אלא מזמורו של אדם נבוך המחפש את האמונה.

אבא הוי אב הרחמן / היֶה לי ידיד נפש נאמן / רפד ליבי באמונתך / תן בי יראה למשמע שמך // לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור / כשאני במצוקה אני לוקח כדור / מאוד התקדמתי / (מוצאי מקופים) / ובכל חולשותיי אשמים ההורים / ואין איזה תלם / רק כביש מהיר רב  מסלולי / המוביל לקניון הכללי / ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי / לא נגרם בגללי // כך התפללתי במניין יהודים / לצידי חרדי רעד געש פחדים / כי למען השם הוא רובוט שיטתי / מיוזע כמותי, מבורך ילדים / לידנו דתי לאומי שסוגד לעפר / ומרוב התפלשות בעבר / מתהלל החוגר כמשיל חגורו / וכולנו חיים על חרבו / עולה ושמש מעוטר חטוטרת / רפורמי בשינוי האדרת או בשינוי הגברת / מסורתי ונערו, חתן גיל המצוות / כוזרים חשוכי ממתקים // מאחור יש רחש ולחש חופשי / מטפחות ופאות ועיצוב מספרות / כי מעבר פרגוד רם הקול החושי / קם הקול הנשי / של הלא נספרות. // רבן יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה / והגשם ירד או דמעה הוא מחה. / מליבי נפלטה אנחה, / כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני / ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני! // אבא הוי אב הרחמן / היֶה לי ידיד נפש נאמן / רפד ליבי באמונתך / תן בי יראה למשמע שמך.

המסר המרכזי של השיר, הוא כמיהה למתחם משותף של היהודים מכל הזרמים והסוגים, שבו יתפללו יחדיו, איש את תפילתו. כן, וגם הנשים, אותן "לא נספרות". קובי אוז אינו קורא לאחידות, אלא לפלורליזם המכבד את כל היהודים, שכולם תלמידיו של יוחנן בן זכאי, מעצבה של היהדות שלאחר חורבן בית המקדש.

המהלך המתוחכם של קובי אוז, הוא זימון כל הזרמים למתחם המשותף, מתוך נקודת המוצא של הפילוג הקיים, של חוסר הכבוד וחוסר הסובלנות. אין הוא מציג כל זרם על דרך החיוב, כפי שהזרם היה מציג עצמו, אלא באמצעות הסטריאוטיפ שלו בעיני הזרמים האחרים.

החילוני מיוצג כאדם, שמאחר ואין לו רב ואין הוא כפוף לעולה של הלכה, אין לו עקרונות וחוקים, אלא חוקותיו הן אלתור. הוא מוצג כאדם דכאוני, שכיוון שאין לו אלוהים, הכדור הפסיכיאטרי הוא התחליף. "מוצאי מקופים" הוא מציין, כשמצד אחד יש בכך רמז לקבלת תורתו של דרווין – שבעיניי החרדי היא התגלמות המוקצה מחמת מאוס שבמדע, ומצד שני רמז לתלישות שלו, כמי שאין לו הורים, כיוון שהוא מרד בבית אבא וסבא. מה יש לו? מוצאו מקופים. ומה עם ההורים? אותם הוא מאשים בחולשותיו. הרי החילוני הולך לפסיכולוג ובורח מאחריות ורק מאשים את ההורים. החילוני הוא אדם ללא דרך, אלא הוא הולך לאיבוד בתוך כביש מהיר רב מסלולי, המוביל רק למקום אחד, לקניון – שהרי האלוהים של החילוני הוא הצרכנות.

הסטריאוטיפ החרדי אינו טוב יותר. זאת קריקטורה של רובוט, אדם נטול מחשבה עצמית, המופעל בידי אחרים. אדם העושה ילדים ללא גבול. והסטריאוטיפ המכוער ביותר אודות החרדי – "מיוזע כמותי", או במילים אחרות... מסריח.

הסטריאוטיפ של הדתי לאומי, הוא של עובד אלילים הסוגד לעפר – רמז לאהבת א"י, המוצגת כ"עפר", כאהבה לחתיכת חומר נדל"ני. הוא אינו חי את מציאות עולמנו הנוכחי, אלא "מתפלש בעבר", ושוב – הקשר האסוציאטיבי והמילולי בין העפר והעבר. כתוצאה מההתחפרות הזאת בעפר ובעבר, אנו חיים במלחמות, שהן המלחמות שלו, "כולנו חיים על חרבו".

הרפורמי, "בשינוי האדרת או בשינוי הגברת". הרפורמה, על פי הסטריאוטיפ, אינה פרשנות חדשה ליהדות – שינוי האדרת, אלא המרת דת של ממש – שינוי הגברת. "הם לא יהודים", כפי שיאמרו עליהם חרדים, או לפחות – "זאת לא יהדות".

"כוזרים חשוכי ממתקים" – אני מפרש זאת כסטריאוטיפ אודות האשכנזים. מזה עשרות שנים, מודבק על קירות ת"א כרוז תמהוני שכותרתו "האשכנזים הם כוזרים". "חשוכי ממתקים" – הסטריאוטיפ אודות האשכנזי כקמצן, אודות האוכל האשכנזי התפל וכו'.

איך אפשר להתקדם מנקודת מוצא נוראית כל כך, של סטריאוטיפים קיצוניים כל כך? פשוט, לא נכנעים להם. אנו עם אחד, ולכן עלינו להתכנס יחד, להתפלל יחד, ליצור את האחדות, ברוח המתינות, שבשיר "אלוהיי" מייצג אותה סבא של קובי אוז, ובשיר הזה – רבן יוחנן בן זכאי. אליו פונה קובי אוז בצעקה: "ברך את בניך מכל הגוונים, גם דתי! גם חילוני!" זה המסר המרכזי. כולנו אחים, וההבדלים בינינו הם הבדלי גוון. וכל הגוונים יכולים להתקבץ יחד ולהתפלל יחד, תפילה פלורליסטית, של הגוונים השונים.

האם חיזיון כזה אפשרי? הזכרתי כבר את קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל. במסגרת מחקר מקיף שערכתי על הקהילה, ראיינתי את מייסדיה ומנהיגיה. אחת מהם היא רעות המר מנהלל. לה עצמה, לא הייתה כל זיקה ליהדות. היא דור שלישי לחילוניות מוחלטת, חד משמעית, קשה. היום היא פעילה מאוד בקהילה והיהדות היא מרכז חייה.

את נקודת המהפך בחייה, היא מתארת כמשלחת במסגרת שותפות 2000 במישיגן, בשנת 1996. במסגרת פעילות המשלחת, היא השתתפה בסוף שבוע בוושינגטון, בהשתתפות יהודים מכל הזרמים. השיא היה בערב שבת – קבלת שבת ענקית של 3,000 יהודים, מכל הזרמים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, הומניסטים; 8-10 מוקדי תפילה במקביל, כל זרם בדרכו אך בתוך מתחם משותף, כאשר הם, הישראלים, נפעמים - עוברים בין כל הזרמים וטועמים. החוויה הזאת החזירה אותה לחיק המסורת היהודית.

אם זה עובד בארה"ב, זה יכול לעבוד גם בישראל.

* "שישי בגולן"