הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לארנון לפיד – "זועק הצילו", ראיון עם יוסף חרמוני, "ידיעות הקיבוץ" 2.7.10

ב-1998 הוציא ספי רכלבסקי לאור את ספרו "חמורו של משיח", בו תיאר, באמצעות ציטוטים רבים וניתוחי טקסט, תמונה מפחידה של הגות הציונות הדתית, בעיקר הגותו של הרב קוק, כגזענית כלפי חוץ וקנאית וחשוכה כלפי פנים. חודשים אחדים לאחר צאת הספר, הייתי נוכח בהרצאה מאלפת של חתן פרס ישראל למחשבת ישראל פרופ' אבי רביצקי על הרב קוק, שהתמקדה, רובה ככולה, בפולמוס עם ספרו של רכלבסקי.

רביצקי, יו"ר התנועה הדתית המתונה "מימ"ד" לאורך שנים רבות וממייסדי הארגונים הדתיים היוניים "נתיבות שלום" ו"עוז לשלום", הבהיר בפתח דבריו שאין הוא חסיד של הרב קוק ואינו תלמידו, ושתלמידי הרב קוק הם יריביו האידיאולוגיים והפוליטיים. עם זאת, כאחד החוקרים הגדולים של מחשבת ישראל, וככזה בקיא מופלג בהגותו של הרב קוק, וכמי שמחויב ליושר האינטלקטואלי, הוא לא יכול לקבל את האופן המעוות, לדבריו, בו הוצג הרב קוק בספרו של רכלבסקי. בהרצאה סדורה ומרתקת סתר את התזה של רכלסבסקי ולא הותיר ממנה אבן על אבן. בדבר אחד הוא לא האשים את רכלבסקי – הוא לא טען שהציטוטים שהביא אינם נכונים. מדבריו של פרופ' רביצקי , השתמע שמתוך היער הגדול של הגותו של הרב קוק, בחר רכלבסקי עצים מפה ומשם שניתן להשתמש בהם להוכחת טיעוניו העצים אותם לכדי יער, פרש אותם באופן המנותק מהקשרם וממכלול תורתו של כותבם, והציג אותם כיער חלופי ליער המקורי. וכך, המלחמה שאסר על הגותו של הרב קוק, לא עסקה בהגותו האמיתית, אלא במוטציה שיצר.

נזכרתי בכך לנוכח הראיון עם יוסף חרמוני. חזקה על חרמוני, שגם הציטוטים שהוא בחר, ציטוטים מצמררים המתארים דת יהודית גזענית, ג'יהאדיסטית, ג'נוסיידיסטית, קנאית וחשוכה, הם נכונים. אילו הציג אותם כדי להתריע מפני השוליים המטורפים המצטופפים בשולי הגדר של החלקים המיליטנטיים בציונות הדתית, הוא היה עושה מלאכתו נאמנה. הרי הטבח במערכת המכפלה ורצח רבין הם עדות לסכנה הקיימת גם מצד בודדים מטורפים, מה גם שאין הם בודדים לחלוטין אלא חלק מזרם מטורף בשולי המחנה, וראוי שהציבור ידע ויכיר את ההגות המזוויעה והחולנית הזאת וילחם בה ובסכנותיה. חרמוני היה עושה מלאכתו נאמנה, גם אילו ביקר בצדק את הציונות הדתית, על שאין היא עושה די כדי להלחם בטירוף הזה, המסכן בראש ובראשונה אותה.

אך לא זה מה שעשה חרמוני. חרמוני אסף ציטוטים של אותם מטורפים, אימץ את פירושם לאי אלו מקורות ביהדות, ואת המוטציה הזו של היהדות הציג כאילו הייתה היהדות. תמונת היהדות שהוא מצייר, היא של תרבות שמטרתה היא להשמיד את כל הגויים. הוא לקח את הפרשנות המטורפת ביותר והקיצונית ביותר, של הקצה של הקצה של מחוזות הטירוף הפנאטיים ביותר שמחוץ למחנה הימין הקיצוני, הציב אותה תחת זכוכית מגדלת ענקית, והציג אותה כיהדות. ומכאן הגיע למסקנה ההזויה, ש"ישראל נמצאת כעת היכן שהוא בין 1920 לינואר 1933 שלה", כלומר עליית הנאצים היהודיים לשלטון ניצבת לפתחנו (לתשומת לבו של אובמה שנתן השבוע פומבי למחויבות האמריקאית לעליונות הגרעינית של ישראל – מדובר באטום בידי מדינה שתכליתה היא להשמיד את כל הגויים). התופעה הזאת עומדת להכריע אותנו, פוסק חרמוני, ומוסיף: "יש בדת היהודית אלמנט נאצי עמוק, עתיק ומופנם. העיקר בו הוא שנאת האחר, וחזון הגאולה באמצעות השמדתו... ככל שאני מבין, היהדות, פני 'מיסטר הייד שלה', מצווה עלינו להשמיד עמים אחרים. אלמנט ההשמדה מצוי לדעתי בגנום של הדת שלנו... מכנסי העם הגרמני אינם כולם תכלת, יש לו דם על הידיים ועל המכנסיים אבל גם העם היהודי אינו טלית שכולה תכלת, והיא מוכתמת במיתוס התנ"כי של הג'נוסייד בעמלק ובשבעת עממי א"י. זהו מיתוס שהיה לאתוס, לאיווי ולציפיה לג'נוסייד בעמלק. אם מכנסי העם הגרמני מוכתמים בעברו, הרי את תכלת הטלית היהודית מכתמים איוויי הג'נוסייד".

****

לפני ימים אחדים קישקש עריק המלחמה יונתן שפירא כתובות נאצה נגד מדינת ישראל על קירות גטו ורשה, בהן השווה את עזה לגטו. חרמוני נותן למנוול הזה את המטריה האידיאולוגית. המוטציה של היהדות, כפי שמציג אותה חרמוני, היא היהדות, כפי שהגרפיטי של אותו עלוב נפש מתארת את מדינת ישראל.

לאחר שפרעה וחילו טבע בים סוף, מספר המדרש, יצאו מלאכי מרום בשירה ובריקודים. "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!" גער בהם הקב"ה. זאת היהדות. יש ביהדות גם "הטוב שבגויים הרוג". אז מה היא היהדות? מה שנבחר מתוכה.

מי שבוחר ב"טוב שבגויים הרוג", יותר משהוא מעיד על היהדות, הוא מעיד על עצמו. אחת היא אם מדובר בכהניסט קיצוני או בחרמוני. מי שמפרש את מגילת אסתר כהיתר לטבח והשמדת עם של גויים, אינו מעיד על מגילת אסתר על עולמו הרוחני, אחת היא אם מדובר בחסידי ברוך גולדשטיין שר"י, העורכים ערב פורים הילולה לכבוד המחבל המרצח המתאבד הזה, או בשולמית אלוני המנהלת מידי שנה ג'יהאד נגד חג הפורים.

המקרא נכתב בתקופה שבה טרם הומצא מוסר המלחמה, טרם הומצא טוהר הנשק ואפילו על אמנת ז'נבה איש טרם חשב. באותה תקופה – מלחמה בין עמים לא התמקדה בצבאות הלוחמים, והרג האוכלוסיה האזרחית, או לקיחתו לעבדות, הייתה הנורמה המקובלת. כל ניסיון לשפוט את הציווי להשמיד את עמלק תוך התעלמות מנורמות התקופה, אינו שיפוט רציני. התורה אינה רק הטקסט המקראי, אלא דורות של מדרש ופרשנות של הכתוב. ההתמודדות של היהדות עם הציווי הזה, לאורך הדורות, היא התייחסות לעמלק כאל משל, ולא כאל עם מציאותי שמצווה להכריתו. עמלק מוצג כרוע, והשמדתו – כחיסול הרוע. דורות של חכמים ופרשנים תיארו את עמלק כרע הקיים בתוך כל אחד מאיתנו כפרט ובנו כחברה ואת השמדתו, כמאבק התמיד שלנו בעמלק שבתוכנו. וכיוון שבכל זאת יש גם פשט מפורש, מקפידים דורות של חכמים ופרשנים להדגיש, שאין עוד עם עמלק, שלא ידוע מי היה עמלק, ולכן אין כל משמעות אמיתית לציווי הזה.

באים חסידי ברוך גולדשטיין ודומיהם, בועטים במסורת בת למעלה מאלפיים שנה ומציגים את הערבים כעמלק. בא חרמוני, מאמץ את פרשנותם המטורפת כפרשנות הנכונה של היהדות, ומתוך ציטוטים אלה ואחרים מרחיב אותה לגויים כולם. וכך הוא מגיע למסקנה ש"מזל יש לעולם, שלעם היהודי לא היה מספיק כוח, שב-1,900 השנים האחרונות הכירו בניו את החרב רק מצד הלהב. בגולה היה חזון ההשמדה רק חלום כבוש". המסר ברור – כדי להציל את העולם מהשמדה, יש לטהר ממנו לאלתר את קיומה של מדינה יהודית ושל צבא יהודי, ולהחזיר את היהודי למצבו הרצוי, שבו בניו יכירו את החרב רק מצד הלהב. מסר מטורף ומסוכן, לא פחות, אולי אף יותר, מהמסרים של מוריו ורבותיו אותם הוא מצטט בראיון.

בדומה לחרמוני, גם אני מדלג על קריאת "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" בליל הסדר, כי המסר הזה אינו המסר שלי. אולם להבדיל ממנו, אני מודע לכך שאין המדובר ב"קריאה למחות את רוב עמי העולם", כפרשנותו ההזויה, אלא בקריאת מצוקה של יהודים מתוך מעמקי הסבל והמצוקה. ביומנים ומכתבים של נספים בשואה, כתובה קריאה לנקם בצורר הנאצי. רק אדם אטום וחסר רגשות לא יבין קריאה כזו, בתוך מצוקה כזו. כך בדיוק יש לקרוא את כל תפילות הנקמה שכתבו יהודים בגולה. מי שמפרש זאת בדרכו של חרמוני, מעיד בעיקר על עולמו.

****

הפשעים הנוראים ביותר נגד האנושות לכל אורך ההיסטוריה האנושית, נעשו במאה העשרים בידי משטרי הטוטאליטריות החילונית – היטלר, סטלין, פול פוט, מאו דזה דונג, הו צ'י מין ודומיהם. אם יקום דמגוג דתי מסוגו של חרמוני, ויאמר שחילוניות והומאניזם פירושם שואה וג'נוסייד, יהיה לתיאוריה שלו הרבה יותר על מה להסתמך מאשר לחרמוני, בתיאוריה שלו.

התיאוריה של חרמוני הזויה ומטורפת. המוטציה של היהדות אותה הוא יצר והצגתו אותה כיהדות, מעידה בעיקר עליו.

* "ידיעות הקיבוץ"