הבלוג של אורי הייטנר

מי שהיה אחראי על אכיפת החוק בישראל – שר משפטים והשר לביטחון פנים לשעבר, הורשע בעבירה פלילית חמורה של עדות שקר. במדינה מתוקנת, הרשעה כזו הייתה רעידת אדמה. איש ציבור שהורשע בעבירה כזו, הזועקת קלון, לא היה מהין להציג פניו בציבור והמערכת הפוליטית לא הייתה יכולה לחיות יום אחד עם האפשרות שהוא יהיה חלק ממנה. והנה, צחי הנגבי יצא מבית המשפט, מדושן עונג, חיוך ניצחון מרוח על פניו, ומכריז שהוא מאושר. ובמפלגתו – חגיגת ניצחון. וכעת ממתינים שבית המשפט יקבע האם יש קלון באשמה. גם הקלון, הבושה, אינו עוד עניין נורמטיבי, אלא עניין פורמלי שבית המשפט מכריע בו. אם בית המשפט לא יפסוק קלון – הנגבי יחזור בגדול למערכת, ומועמדותו לראשות ממשלת ישראל היא שאלה של זמן.

זהו טירוף מערכות, שהינו קלונה של החברה הישראלית. זו תוצאה ישירה של המשפטיזציה ההורסת את הרקמות המוסריות של החברה הישראלית. ברגע שהנורמות המוסריות והערכיות אינן המדד לשיפוט ציבורי של איש ציבור, אלא הוא נשפט רק באמות מידה משפטיות – כל מי שבית המשפט לא הגדיר אותו כעבריין פלילי ולא שכח לקבוע שיש בעבירתו קלון, הוא צדיק. במקום שנציג לנבחרי הציבור רף נורמטיבי גבוה, כמופת לציבור, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, נמוך מים המלח – די לנו בכך שלא תהיו עבריינים. ותגובת הנגבי והמערכת הפוליטית להרשעתו בעדות שקר מעידה, שגם הרף הזה גמיש, גמיש מאוד.

מה הן צהלות השמחה על זיכויו של הנגבי מההאשמות בנוגע למינויים הפוליטיים? הרי איש אינו מכחיש את המינויים. איש אינו מציג אותם כמינויים מקצועיים, ענייניים, שנועדו לשרת את הציבור. בית המשפט פסק, שכיוון שהמעשים נעשו לפני שנת 2004, בה היועץ המשפטי אסר עליהם, אין המדובר בעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. הזיכוי הוא טכני בלבד, בדומה לזיכוי מחמת התיישנות. אולם הסיבה לכך שההוראה לא ניתנה קודם 2004 אינה שאז היה מדובר במעשים כשרים, אלא בכך שהמובן מאליו לא דרש חקיקה. הרי לא החוק קובע את הנורמות המוסריות, אלא הוא מביא אותן לידי ביטוי. מה שאינו מוסרי לאחר חקיקה, לא היה מוסרי לפניה. וגם אם מי שנהג באופן בלתי מוסרי טרם חקיקה לא עבר על החוק, אין הוא פטור מענישה ציבורית. אולי אין עליו לשבת בכלא, ואני מודה שאין לי כל רצון לראות את הנגבי בכלא, אך מקומו אינו בבית הנבחרים ובוודאי לא בממשלה.

במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לתפקיד. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם הייתה לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו הייתה השיטה. הייתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.

נכון, זה היה לפני 2004. אך האם לפני 2004 חשב הנגבי שבכך הוא ממלא את שליחותו לטובת הציבור ולטובת העניין שעליו הוא מופקד? האם לפני 2004 התנהגות כזאת לא הייתה מושחתת? די היה בדו"ח מבקר המדינה אודות המינויים המושחתים של הנגבי, כדי שיפנה בבושת פנים את מקומו על הבמה הציבורית של ישראל. לשם כך אין כל צורך בכתב אישום ולא בהרשעה בבית המשפט.

אם צחי הנגבי ימשיך למלא תפקידים במערכת הפוליטית של ישראל, זהו אות קלון לחברה הישראלית.