הבלוג של אורי הייטנר

מאמרו המיתולוגי של ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", שפורסם בגיליון הקודם במדור "זמן יהודי ישראלי", הוא השני מבין שני מאמרים (הראשון נקרא "חורבן ותלישות") שפורסמו ב"דבר" בימים שלאחר ט' באב תרצ"ד 1934. ברל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, הזדעזע כששמע על צאתם של חניכי תנועת הנוער "מחנות העולים" למחנה קיץ דווקא בתשעה באב, ובדם לבו כתב את המאמרים.

נחשפתי למאמרים אלה לראשונה לפני כשלושים שנה, כשלמדתי אותם בביה"ס. התחברתי מאוד למאמרים, שהשפיעו עליי מאוד. שנה-שנתיים מאוחר יותר יצאה לאור הביוגרפיה של ברל, מאת אניטה שפירא, ודרכה התחברתי עוד יותר לאישיותו והגותו. מאז, המאמר ומסריו מלווים ומנחים אותי בדרכי החינוכית והתרבותית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש". הפסקה האלמותית הזו היא המוטו לפועלי.

תשעה באב מודר כמעט לחלוטין מתודעת הציבור החילוני. יתכן שהעובדה שהוא נופל בחופשת הקיץ היא אחת הסיבות העיקריות לכך. מזה שנים אני פועל להחזרת מועד זה למעגל השנה במתחם התרבות הישראלי. עשיתי זאת, בהצלחה לא מועטה, בגולן, בעשור האחרון. מעתה, אנסה לעשות כן גם באצבע הגליל, בתפקידי החדש כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי – המרכז הפלורליסטי לתרבות וזהות יהודית.

שתי שאלות סקרנו אותי מאוד לאורך השנים. האחת, האם היציאה למחנה הקיץ הייתה מכוונת, להכעיס, או כפי שברל העריך, היא הייתה תוצאה של אי ידיעה? שאלה שניה שעוררה את סקרנותי, היא כיצד הגיבו מדריכי הנוער. 

עד היום, לא היה לי מענה על השאלה. לפני שבועות אחדים, יצא לאור ספרה של עמירה הגני "גוף ראשון רבים", הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מחנך דגול, איש התרבות המרכזי בתנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי. אב"ג היה גם ממייסדי תנועת "המחנות העולים" ומסתבר שהוא היה אחד המדריכים שהשתתפו באותו מחנה קיץ.

בערוב ימיו, כתב אב"ג על האירוע. "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון, עורך 'דבר'... הייתי אז בכיתה י"א, מדריך בתנועת 'המחנות העולים', והנה בחופש הגדול 1934  מכינים למפעלי הקיץ: טיול ליער בן-שמן, בתאריך הבלתי מודע – תשעה באב ויצאנו מתרוננים. דבר המסע הגיע לאזניו של ברל. למחרת הופיע ב'דבר' מאמר בשם 'חורבן ותלישות', החתום בשמו המלא של המחבר: ברל כצנלסון. אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות  נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

לאורך כל חייו, עיצב אב"ג את החג הקיבוצי. בין השאר הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, להטמיע את תשעה באב בתרבות הקיבוצית. לאורך השנים ערך ופרסם אב"ג ילקוטי חגים נפלאים. שנה טרם מותו, עמד מאחורי הוצאת הילקוט האחרון, ילקוט תשעה באב. את הילקוט ערך ניר מן, בן בית השיטה, חניכו של אב"ג. כמובן ששני מאמריו של ברל לא נפקדו מן הילקוט. בילקוט התפרסם גם מאמרו של אב"ג "פנים בתשעה באב".

כך כתב, בין השאר: "המורשת שקיבלנו מצווה עלינו לזכור ולהזכיר את האירועים החשובים בתולדותינו כמו: יציאת מצרים, חורבן ירושלים וגלותנו מהארץ. לזכור את א"י כמולדת שבלב וברוח, למען אזכור השאיפה הבלתי פוסקת לחזור הביתה. בלי זיכרון העבר אין עתיד היסטורי ואין שיקום אישי. האדם, הפרט, נושא את אירועי העבר הקולקטיבי; כאן ועכשיו".

הילקוט יצא לאור ב-1997. חמש שנים מאוחר יותר, יזמתי את המסורת של מפגשי חילונים ודתיים ערב תשעה באב, כמפגש האחרון והמסכם של "חברותא". המפגש הראשון, במועדון יונתן, ארח את עורך הילקוט, ניר מן. נושא ההרצאה היה "תשעה באב בהוויה הציונית". כמאה עשרים איש, בהם בני נוער, השתתפו באירוע ושתו בצמא את דבריו. בפאתוס ובכושר הביטוי שלו, הזכיר לי ניר מן, את מורו ורבו אריה בן גוריון. 

במאמר "פנים לתשעה באב" כתב אב"ג: "מיהו יהודי? מי שמחנך את בנו ואת תלמידו להיות יהודי".

* "שישי בגולן", "בתנועה מתמדת"