קבלת שבת באורטל 23.7.10
פרשת "ואתחנן" היא השניה בספר "דברים" – ספר שכולו נאום הפרידה של משה מבני ישראל, טרם מותו, סמוך לכניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. משה מתאר בדבריו את השתלשלות סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר, מנקודת התצפית שלו מקץ ארבעים שנה.
שני שיאים בפרשה – האחד, תיאור מעמד הר סיני, ובמרכזו חוזר משה על עשרת הדברות – הקוד הערכי והמוסרי של התורה, ליבת המשפט והצדק היהודי והאנושי. מעניין, שהנוסח בפרשה זו אינו זהה לנוסח שבספר שמות.
השיא השני הוא קריאת שמע – שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. אם עשרת הדברות הן הקוד המוסרי, קריאת שמע היא הקוד האמוני, היא ליבת האמונה היהודית.
פסוק נוסף שנקרא בפרשה מוכר לנו מן ההגדה של פסח: כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. זה אחד מארבעה מקומות בתורה בהם מדובר בבן שישאל מחר אודות יציאת מצרים. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. בפרשה זו מובאת השאלה המיוחסת במדרש לבן החכם.
לנו יש עניין נוסף בפרשת "ואתחנן" – כאן מופיע האזכור הראשון בתנ"ך של הגולן בשמו. העיר גולן בבשן, מוזכרת כאחת מערי המקלט למי שהרגו נפש בשוגג. עובדה זו מעידה על כך שמדובר באזור עתיר אוכלוסיה ישראלית.
מדוע נקראת הפרשה "ואתחנן"? היא מתחילה בווידוי נוגע ללב של משה, על תחינתו בפני האלוהים שיאפשר לו, אם לא להיכנס לא"י עם עמו, לפחות לעבור בארץ, לתור אותה ולראותה. אלוהים דוחה בכעס את התחינה ואוסר על משה לשוב ולהעלות בפניו את הסוגיה. על משה להסתפק בכך שיראה את הארץ מנגד.
קשה שלא להזדהות עם משה, שקיבל עונש בלתי מידתי, קשה כל כך. אך בכל זאת, משהו בדבריו צורם מאוד באוזניי. משה הוא גדול הנביאים וגדול המנהיגים – לא היה ולא יהיה כמותו. אולם משה הוא בשר ודם וככזה אין הוא חסין מפני חולשות. לכן, אין הוא חסין גם מביקורת. התורה מבקרת אותו, חז"ל מבקרים אותו, וגם לנו הרשות נתונה.
בדבריו, משה מאשים פעם אחר פעם את העם בעונש שקיבל. "ויתעבר ה' בי למענכם", כלומר בגללכם, ובהמשך הפרשה "וה' התאנף בי על דבריכם, וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ הטובה אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה". ניתן לצפות ממנהיג דגול כמשה, לבחון את עצמו, לבצע חשבון נפש, ולא להאשים את העם בעונש שהוא קיבל. ודאי שניתן לצפות לכך ממי שהוגדר בתורה כ"ענו מכל אדם". מי יודע? אולי אילו נמנע מלהאשים את העם, אלא היה לוקח אחריות אמיתית, אלוהים היה נענה לתחינתו?
שבת זו, השבת שאחרי תשעה באב, נקראת "שבת נחמו". לאחר השבתות שקדמו לתשעה באב, שבהן קראנו בהפטרות נבואות זעם על עם ישראל, אנו פותחים בסדרה של הפטרות ובהן נבואות נחמה. בשבת חזון, שלפני תשעה באב, קראנו את חזון ישעיהו בן אמוץ – תיאור קשה מאוד של המצב החברתי בישראל ואיום בחורבן. השבת אנו מפטירין מתוך פרק מ' בישעיהו, נבואת נחמה מקסימה, הנפתחת במילים, שבעטיין נקראת השבת "שבת נחמו" – "נחמו נחמו עמי". על פי ביקורת המקרא, נביא הנחמה מפרק זה ואילך הוא ישעיהו אחר, שישב עם גולי יהודה בבבל והבטיח את שיבת ציון. על פי המסורת, מדובר באותו נביא, שלאחר נבואות החורבן, התנבא על הגאולה שתבוא בתום העונש.
בנבואה זו מודיע הנביא לעם שהוא עומד לסיים את ריצוי עונשו. כל הטבע וכסות הארץ ישתנו כדי לפנות דרך לכבוד ה' ולעם ישראל שישוב לציון. הנה, כמה פסוקים מן ההפטרה: א נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עוונָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. {ס} ג קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל-גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל-הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ה וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. {פ}ו קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. ז יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. ח יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר-אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. {ס} ט עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. י הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. יא כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל. {ס} יב מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. יג מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. יד אֶת-מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ.
השבוע ציינו את תשעה באב. על פי המסורת, בתשעה באב יוולד המשיח. בינתיים, משיח לא בא, משיח גם לא מסמס. אבל בתשעה באב, לפני מאה שנה, נולד גדול משוררינו, נתן אלתרמן. נקרא את שירו של אלתרמן "הקלריקל הקטן", שפורסם בטור השביעי ב"דבר" ב-30 ביוני 1944. ולאחר מכן נאזין לשירו של אלתרמן "עוד חוזר הניגון".
להורים חופשיים – זוג מוכר לי מאד
נולד ילד חמוד וחפשי בדעות,
אך בטרם הילד עמד על רגליו
כבר הרגישה האם והרגיש גם האב
כי בזה התינוק, במין דרך פטלית,
נשתרשה נטיה חזקה קלריקלית !
ערב ערב שאל הוא, אותו קלריקל,
מה למטה ומה בשמים מעל,
מי מוציא כוכבים להאיר בלילות
מי יושב ברקיעים המלאים אורה,
מי מוריד הטללים? וכמו-זה שאלות
של אנשי המאה השחורה .
אך ידעו ההורים, עד נפשם כמעט קצה,
לעמוד איתנים למול כל פרובוקציה
וענו לו בנחת תשובות ביולוגיות,
פיזיות, כימיות, אנטרופולוגיות.
ומובן שהאב גם האם שניהם יחד,
עוד חיכו לעיקר, באימה ופחד.
לא לשווא! יום אחד, את הוריו הבוהים
הפיליסטר שאל אם יש אלוהים.
נדהמו אב ואם והחלו לחזות:
איך הגיע אליו השמועה הלזאת?
והובא לשיחה משפחתית זה הסעיף
והוחלט : זאת סיפר לו הסב שבצריף.
אך הסב נשבע בדמעות שליש,
שאת זו השמועה לא סיפר הוא לאיש.
ובזמן התפילה כה ניזהר הוא כל יום
שנכדו לא ייגש אליו חס ושלום.
והינו מתפלל בנשימה עצורה,
שנכדו לא ישמע את השם הנורא.
והצריף הוא סגור ואטום בתכלית,
שנכדו לא יראהו עטוף בטלית.
ועלתה הצעה אז : לקראת הבאות
להגן על הילד מפני השפעות.
ולשמור את נפשו הרכה ופתיה
מגורמי תעיות ותהיה.
אך היה שם חבר הגיוני ומיושב
שאמר, בלי לחזור פעמיים:
לשם כך יש לקום ולהסתיר מפניו
קודם כל אדמה ושמים.
כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור
אך בזה העולם הסוער וניתך
שום מרכסיסט לא גדל עוד
בתוך אינקובטור,
ואולי פחדנות היא לשמור אותו כך,
קצת עלוב יראה המרכסיסט שיחרוג
מקופסת חינוכו, מעוטף כאתרוג.
לוחמים ותיקים אב, מורֶה ומורָה !
אל תהיו פוחדים כה מעין-הרע !
חוץ מזה שכחו השוקלים ודנים
שגם המה היו קלריקלים קטנים,
ואסון לא קרה, יש דואג ומרחם :
הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם.
(* קלריקל = אדם השואף להשליט את שלטון הדת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
