הבלוג של אורי הייטנר

על פי כללי המשפט במדינה דמוקרטית, אדם הוא בחזקת חף מפשע, אלא אם כן הוכחה אשמתו. על פי אותם כללים, אשמתו של אדם מוכחת אך ורק באמצעות ראיות. גם אם השופטים משוכנעים שאדם אשם, עליהם לזכות אותו אם אין ראיות משפטיות המצדיקות את הרשעתו. אין זו אחריותו של החשוד או הנאשם להוכיח את חפותו – על התביעה להוכיח את אשמתו. הפילוסופיה של המשפט במדינה דמוקרטית, היא שמוטב שעבריין, אפילו רוצח, יהיה חופשי, מאשר שאדם חף מפשע ייענש על לא עוול בכפו.

צ'רצ'יל הגדיר את הדמוקרטיה כשיטת המשטר העדיפה על האלטרנטיבות. אני מאמץ את הגדרתו גם בנוגע לשיטת המשטר הדמוקרטי. היא עדיפה על האלטרנטיבות, אך אינה מושלמת. אכן, עדיף עבריין חופשי על חף מפשע בכלא, אך אין כל אידיאליזציה בכך שעבריין ימלט מעונש. לכן, תפקידה של המערכת החוקרת לעשות כל שביכולתה, במסגרת החוק, כדי לשים ידה על העבריין. אם המשטרה או גופי החקירה האחרים מאמינים באשמתו של אדם, עליהם לפעול להשגת הראיות שיביאו להרשעתו. על החברה לגבות את בית המשפט בדרישה לראיות כתנאי להרשעה, אך עליה לגבות את גופי החקירה בניסיונם למצות עד תום את החקירה.

אדם שלא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע, על פי האמת המשפטית. יתכן מאוד, שבאמת האמפירית הוא פושע. כיוון שהמשטרה והשב"כ משוכנעים באשמתו של חיים פרלמן, החשוד ברצח ערבים בירושלים בשלהי העשור הקודם – לא הייתי נחפז להסיק מסקנות בנוגע לחפותו, גם אם בית המשפט שיחרר אותו כדין. אני יודע, זאת אמירה קשה. אך כפי שכבר כתבתי לא אחת – בעיניי, אדם השומר על זכות השתיקה, אינו שומר עליה במקרה.

יש הרבה צביעות ואינטרסים זרים בעליהום על השב"כ בעקבות פרשת "המחבל היהודי". פתאום נועם פדרמן ואיתמר בן גביר הם חסידי הדמוקרטיה, שיטת המשפט הדמוקרטי ושלטון החוק. מעניין, שהם שוכחים את העקרונות הללו כאשר הם מסיתים לביצוע "תג מחיר" – פרעות בפלשתינאים ללא כל סיבה ואבחנה, סתם. שם אין להם כל צורך בדיני ראיות. לא בכדי, תמונת הראי של הימין הרדיקאלי - השמאל הרדיקאלי, תופס טרמפ על חגיגת העליהום על השב"כ. כך הם נהנים משלושה הישגים בכרטיס אחד – גם עוד הזדמנות לפגוע בשב"כ (ובביטחון ישראל), גם הזדמנות להוכיח את "הליברליות" הגדולה שלהם – הנה הם תומכים גם בנפגעי "המערכת הדורסנית" מימין, ויש להם עוד הזדמנות לספר שאילו גרינברג היה ערבי לבטח בית המשפט לא היה משחרר אותו, ובכך להאשים את מערכת המשפט הישראלי בגזענות, אפרטהייד בלה בלה בלה.

יש דמיון רב בין הביקורת הצבועה על השימוש בדרכונים זרים לצורך חיסול רב המחבלים מדחוח לביקורת על שיטות החקירה של שב"כ בפרשת "המחבל היהודי". בשני המקרים המטרה היא לגונן על הטרור.

כאשר חיל האוויר משגר פצצה מדויקת אל חלון ביתו של בכיר חמאס ומחסל אותו, ברור שהמידע שהוביל לחיסול, לא נעשה באמצעות פניה מנומסת של השב"כ: "סליחה על ההפרעה, אדוני, מדברים מן השב"כ. אנו מחפשים פרטים לקראת חיסולך. היכן נוכל, בבקשה, למצוא אותך ביום ג' הקרוב ב-18:00? סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות". הדרך להשגת המידע כרוכה בלא מעט פעולות לא סימפטיות. מי שרוצה לפתוח את הסתימה, חייב להכניס את ידו לביוב. ומי שיוצא נגד הכנסת היד לביוב – ספק רב האם הוא באמת רוצה לפתוח את הסתימה. אכן, השב"כ כפוף לחוק ועליו לפעול על פי חוק. אולם החוק חייב לתת לו את האמצעים לסכל טרור ולהגן על הדמוקרטיה ועל חיי אדם. ועל החברה הישראלית לגבות את השב"כ במשימתו.

חובתה של הדמוקרטיה לנהל מלחמת חורמה בטרור. בין הטרור היהודי והטרור הפלשתינאי, יש הבדל כמותי משמעותי – הטרור הפלשתינאי הוא המיינסטרים והוא זוכה לאהדת הציבור ותמיכתו, בעוד הטרור היהודי הוא השוליים, שולי השוליים של השוליים. אולם אין כל הבדל מהותי בין הטרור היהודי והפלשתינאי. כל השיטות הכשרות במלחמה נגד הטרור הפלשתינאי, כשרות באותה מידה במלחמה נגד הטרור היהודי. חובתה של מדינת ישראל לעקור את הנגע הזה מן השורש.

                                                                                                                                                                                        * BSH ,  "חדשות בן עזר"