הבלוג של אורי הייטנר

האם אמנון רובינשטיין הוא איש ימין קיצוני? הנה דברים שאמר פרופ' רובינשטיין לאחרונה: "יש לי בעיה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה.  ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם". בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקאית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל". רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, הפכו את אוניברסיטת ת"א, יציר כפיו (הוא היה ממייסדיה), קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה", אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה". רובינשטיין הוסיף ואמר בראיון: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעתים קרובות מאוד,כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעורכי האקדמיה. האקדמיה, אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות".

אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ונציגה בכנסת ובממשלה, אמר בדיוק את מה שנאמר במחקרים של המכון לאסטרטגיה ציונית ושל "אם תרצו". על פי אמת המידה של "הארץ", אמנון רובינשטיין הוא ימני קיצוני, מקארתיסט ופשיסט, כפי שהגדיר העיתון את מותחי הביקורת על האקדמיה.

שנים רבות לא הייתה בארץ מתקפה כזו של צביעות ושקר, כמו הניסיון להשתיק את השיח הביקורתי על האקדמיה בישראל; ניסיון שאינו בוחל בכל שיטה מקארתיסטית. במקום להתמודד עם הביקורת, להתווכח איתה, אולי להוכיח שהיא שגויה, יצאו המבוקרים, בהובלה של אור קשתי כתב "הארץ" ובגיבוי מערכת עיתונו, למסע דה-לגיטימציה לעצם הביקורת, וחמור יותר –דה-לגיטמציה למותחי הביקורת.

המגמה הזו החלה כבר כאשר "אם תרצו" ביקרה את הקרן החדשה לישראל, לפני כחצי שנה. במקום להתמודד עם הביקורת, החל קמפיין נגד "אם תרצו". רונן שובל, יו"ר התנועה, כתבו העיתונים, היה ב"תא הכתום" – תא הסטודנטים שהתנגד להתנתקות. הרי, כידוע, התנגדות להתנתקות אינה לגיטימית, ולכן מי שהתנגד להתנתקות אינו לגיטימי, ולפיכך – הדברים שהוא אומר אינם ראויים להישמע ויש להשתיק אותם. אגב, לפני ימים אחדים פירסם שותפו של שובל להנהגת "אם תרצו", ארז תדמור, מאמר, שבו ניתח את ההתנתקות אחרי חמש שנים, ועל אף כשליה מסקנתו הייתה שההתנתקות הועילה יותר משהזיקה ולכן הוא מצדיק אותה. אבל מה זה חשוב? הרי "ידוע" שמדובר בתנועת ימין קיצוני פשיסטי בלה בלה בלה.

בשבוע שעבר יצא "הארץ" בגילוי מרעיש – "הקשר הימני". המכון לאסטרטגיה ציונית הוציא מחקר המוכיח את ההטיה האנטי ציונית באגפים שלמים באקדמיה. "אם תרצו" פעלה אף היא נגד אותה מגמה באקדמיה. חשיפה – שובל ותדמור השתתפו ב-2006-2007 בתכנית למנהיגות צעירה של המכון. יו"ר המכון ישראל הראל הוא יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. ומכאן שיש כאן קשר ימני, כלומר לא לגיטימי, כלומר יש להשתיק את השותפים לקשר ולבטח לא לאפשר להם להעלות נושאים על סדר היום הציבורי.

אני עומד בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אמנם שובל ותדמור השתתפו בתכנית שלוש שנים לפני כניסתי לתפקיד, אך אני בהחלט גאה בכך שהם בוגריה (אף שיש לי ביקורת רבה על סגנונם, הקיצוני בעיניי, וככזה עלול להחטיא את המטרה, בטווח רחוק). אין קשר בין המכון לבין "אם תרצו". אילו היה קשר, הוא היה לגיטימי ולא היה בו כל רע. אך בעיני אור קשתי הוא חשף קשר חמור ובנה תיאורית קונספירציה בנויה לתלפיות.

אכן, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציוני היה יו"ר מועצת יש"ע ועמדותיו הפוליטיות ידועות, אולם המכון כלל אינו עוסק בסוגיות חוץ וביטחון, גבולות ושטחים, אלא מתמקד בחיזוק צביונה הציוני של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, בחיזוק התודעה הציונית והחינוך הציוני. התכנית למנהיגות צעירה עוסקת בציונות מתוך גישה פלורליסטית וחברי התכנית הנם בעלי דעות פוליטיות מגוונות. בבית המדרש לציונות שהקימו חברי התכנית למנהיגות צעירה, תופסת מקום מרכזי ביותר הגותם של גורדון, ברנר, ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויעקב חזן. מאז כניסתי לתפקיד, אני שם דגש חזק על מורשת תנועת העבודה הציונית בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט. אבל אלה, הרי, עובדות. ולמה שאור קשתי ייתן לעובדות להרוס לו תיאוריית קונספירציה כל כך יפה?

איך ניתן לכנות את הרדיפה העיתונאית הזאת כלפי מי שהעז לבקר את האקדמיה, אם לא מקארתיזם?

משתיקי השיח הביקורתי מדברים בשם החופש האקדמי, אך למעשה הם רומסים את החופש האקדמי, בכך שהם מאפשרים השתלטות עוינת של קבוצה אנטי ציונית קיצונית וקטנה על חלקים מרכזיים באקדמיה. בשם החופש האקדמי, הם מגוננים על מרצים הפועלים בעולם למען החרמת האוניברסיטאות שבהן הם עובדים ומהן הם מתפרנסים. הדבר לא הפריע להם לנסות למנוע את העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול - היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששרתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". עיתון "הארץ" שגיבה את המפגינים, שכח משום מה את עקרון "החופש האקדמי". באוניברסיטאות של מדינת ישראל מותר למנוע פרנסה מאדם, כיוון ששרת נאמנה את המדינה, אך אסור לבקר את מי שפועל באופן אקטיבי נגדה ולמען החרמתה. יש צביעות גדולה מזו?

בשם החופש האקדמי, הוצגו כבלתי לגיטימיים מחקרים הבודקים את העמדות הפוליטיות של המרצים או את הקשר בין עמדותיהם לקידומם. איך כונו המחקרים הללו? מקארתיזם...

והנה, ראו מחקר של פרופ' יהודה שנהב, מראשי האקדמאים האנטי ציונים בישראל. במחקרו "הסוציולוגיה והכיבוש" הקים שנהב בסיס נתונים הכולל את כל הסוציולוגים שנמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות, ובחן את מידת השתתפותם הפעילה בפעילות פוליטית אקטיבית "נגד הכיבוש", כלומר לפחות שתי הופעות בתקשורת, חתימה על עצומות וכו' נגד השירות בשטחים, "החיסולים ללא משפט", "חומת ההפרדה" וכד'.

בחינת תכנית הלימודים כדי לראות האם מרצים מציעים לתלמידיהם ביבליוגרפיה מאוזנת, הנותנת ביטוי הן לעמדות ציוניות והן לעמדות השוללות את הציונות – זה מקארתיזם. אבל לבחון כמה מן המרצים מבצעים את תפקידם – להיאבק באופן אקטיבי "נגד הכיבוש", זה כמובן מותר ולגיטימי. זה לא מקארתיזם. זו אינה הפחדה. זו אינה התערבות פוליטית באקדמיה. איזו צביעות!

נקודת המוצא של שנהב, אינה שכל העמדות של האקדמאים לגיטימיות, ועל פיה הוא בוחן מהו ספקטרום הדעות שלהם. נקודת המוצא שלו, היא שההתנגדות לכיבוש היא אמת מוחלטת, חובתם של המרצים לפעול באופן אקטיבי על פי עמדה זו וכל שנותר לו לבחון הוא כמה מתוכם אכן ממלאים את משימתם.

על פי מחקרו, "רק" 7% מהסוציולוגים עושים זאת, וכעת הוא צריך לבחון מה הגורם למחדל. חטאם של הסוציולוגים, הוא שהם קיבלו את פרדיגמת אוסלו. באוסלו, כידוע, ערפאת בגד ונכנע לרבין הציוני. אוסלו הוא אם כל חטאת, מבחינת שנהב, בשל "הוויתור" הפלשתינאי. הוא יוצא במחקר נגד הסוציולוגים שתמכו, ברובם הגדול, באוסלו. הוא מאשים אותם "בתפיסה סלחנית ומקוטעת של ההיסטוריה". למה? כי תמיכתם באוסלו ניוונה את נקודת המבט של ההיסטוריה הביקורתית, וטישטשה את העובדה שהכיבוש לא החל ב-67' אלא ב-48'.

שנהב מודאג. הסוציולוגים אינם רדיקאליים דיים בהתנגדותם למדינת ישראל.

גם פרופ' אפי יער, שאינו חשוד כאיש ימין, מי שעמד בראש מרכז שטיימינץ למחקרי שלום, חקר את החוגים לסוציולוגיה. ומה היו מסקנותיו?

הוא  מצא, שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית. לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת. פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב.

אז מי כאן מקארתיסט? מי שמנסים לחולל שיח ביקורתי על הנעשה באקדמיה ולהחזיר את הלגיטימציה לציונות באותם חוגים שהפכו בסיס למתנגדיה, או מי שמנסים לסתום פיות, למנוע ביקורת ורודפים את המבקרים בתחקירי סרק ובתיאוריות קונספירציה?

                                                                                                                                                                                          * BSH, "חדשות בן עזר"