הבלוג של אורי הייטנר

רחל שטרנברג 1949-2010

הפסוק במשלי "שקר החן, הבל היופי" אינו תקף כאשר מדובר ברוחל'ה. יופיה החיצוני של רוחל'ה, היה שיקוף של יופיה הפנימי; עיניה הטובות והנבונות, חיוכה העדין, השלווה והנועם הנסוכים תדיר על פניה.

את צ'וצ'ו אני מכיר למעלה מ-30 שנה, מאז היה מרכז תנועת הצופים ואני, כנער, מדריך ופעיל מרכזי בתנועה. אולם את רעייתו, רוחל'ה, הכרתי רק לפני שנים אחדות, עת המשפחה שבה משליחות בחו"ל. בתקופה זו הצטלבו דרכינו פעמים רבות, והיכרותנו הניבה ידידות יפה והערכה רבה.

רוחל'ה ניהלה את מערכת החינוך של כפר חרוב כשאני ניהלתי את המתנ"ס, ושילוב התפקידים הזה הפגיש בינינו בעשיה משותפת (ולא אחת גם בחילוקי דעות מקצועיים). אולם הקרבה נבעה בעיקר מהעניין המשותף לנו – התרבות היהודית, ההתחדשות היהודית.

כשהכרתי את רוחל'ה, היא עבדה במכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. היא, מצדה, התחברה לפעולות המתנ"ס בנושא ההתחדשות היהודית – לחוג מורשת ישראל, ל"חברותא" ובעיקר לסדנת "הקהילה במעגל השנה" לפעילי התרבות.

סיפור הצטרפותה לסדנה ממחיש את הענווה שאיפיינה אותה. רוחל'ה פנתה אליי, הביעה רצון להצטרף, הן בשל העניין שלה בנושא, והן מתוך היכרותה עם בוג'ה, מנחה הסדנה, והערכתה הרבה אליו. כיוון שלא מילאה תפקיד פורמאלי בוועדת התרבות של מבוא חמה, החליטה שלא להצטרף מטעם הקיבוץ, אלא כאדם פרטי ולממן מכיסה את ההשתתפות. אני שוחחתי, ביוזמתי, עם מזכירת הקיבוץ, ומבחינתה היה זה מובן מאליו שרוחל'ה מייצגת את מבוא חמה והקיבוץ מימן את השתתפותה בקורס. תרומתה של רוחל'ה לסדנה הייתה גדולה מאוד – היא השרתה נועם ורוגע, לצד הידע והניסיון שהביאה עמה.

כאשר הקמנו את מרכז החגים, רוחל'ה התנדבה ליצור את הבסיס – לאסוף את החומר הראשוני, לארגן אותו, למיין אותו, לקטלג אותו, והכל בהתנדבות, במשך חודשים, עד תחילת תפקידה במכללה בטבריה.

חיבורה של רוחל'ה למורשת ישראל והחשיבות הרבה שראתה בהנחלת המורשת לדורות הבאים, לא הצטמצמה רק למורשת העתיקה של היהדות, אלא לא פחות מכך למורשת החדשה של הציונות – מורשת התרבות הישראלית, מורשת הקיבוץ, מורשת תנועת הצופים, מורשת הנח"ל – היא הייתה בצוות המארגן של כנס בוגרי הנח"ל לדורותיו, מורשת "ההגנה" – היא ייצגה את התנועה הקיבוצית בנשיאות ארגון ותיקי "ההגנה", והייתה כנערה בין בני ה-80 וה-90 בארגון. היא ראתה חשיבות גם בהנחלת מורשת השואה – לא אחת שוחחנו על הביוגרפיה המשותפת לנו כילדים לניצולי שואה, ששתקו את סיפורם.

לפני חודשים אחדים, ראיינה אותי מיכל, בתה של רוחל'ה, לעבודה אקדמאית שכתבה על אבלות בקיבוץ. כמה נורא, שזמן קצר כל כך אח"כ, נושא העבודה הוא כה אקטואלי בקיבוצה ובמשפחתה.

בתפילת הימים הנוראים נאמר את "ונתנה תוקף" ובו השורות הממשילות את חיי האדם לחרס הנשבר, לחציר יבש, לציץ נובל, לרוח נושבת ולחלום יעוף. המשל הזה אינו קל, אך הוא אמיתי כל כך. הנה, אישה בריאה, בשיא חיוניותה, משוחחת בטלפון ולפתע, ללא כל סימן והתראה, לבה חדל לפעום.

התובנה הזאת אודות היות האדם כחרס הנשבר, עלולה להוביל לתודעה של "אכול ושתה כי מחר נמות". אני משוכנע שצוואתה של רוחל'ה הפוכה – החיים קצרים ולכן יש למצות אותם עד תום ולהעניק תוכן ומשמעות לכל רגע ורגע בהם. כאלה היו חייה של רוחל'ה.

הליכתה של רוחל'ה מאיתנו, היא אבידה גדולה למבוא חמה, לקהילת הגולן ולאנשי התרבות והחינוך בגולן.

יהי זכרה ברוך!

                                                                                                                                                                                                         * "שישי בגולן"