הבלוג של אורי הייטנר

יש משהו פתטי בקמפיין "ישראל מחכה לרבין" של "השמאל הלאומי". משהו קצת מיסטי, ניו אייג'י, של "לדרוש במתים". מזכיר במעט את הקמפיינים המשיחיסטיים של חב"ד; אי האמון במותו של הרבי מילובאוויטש, חוסר הנכונות להשלים עם עובדת מותו. יש לי תחושה שסוג כזה של קמפיין היה נתקל במורת רוח קצרת רוח מצד רבין.

אולם ברור שאין זה קמפיין מיסטי אלא פוליטי &ndash ביטוי לרצונם של מובילי הקמפיין במנהיג שימשיך את דרכו של רבין. זהו קמפיין פסימי מאוד, כיוון שהוא אומר שאין היום מנהיגים ראויים. אבל המסר הפוליטי שלו ברור &ndash בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, קוראים מובילי הקמפיין לראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין.

ואף שעמדות "השמאל הלאומי" אינן דעותיי, אני חייב לציין שגם אני מחכה לרבין. בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, גם אני מצפה מראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין ולדבוק במשנתו.

מובילי הקמפיין מתגעגעים לאוסלו, אך כדאי לזכור שאוסלו לא היה הסכם שלום, אלא הסכם ביניים המוביל למו"מ לשלום. בהסכם הביניים התחייבו הפלשתינאים להכיר בישראל, לשנות את האמנה הפלשתינאית, השוללת את זכות קיומה של ישראל, ולהפסיק את המאבק המזוין והטרור. ישראל התחייבה לנסיגה &ndash בשלב ראשון מעזה ויריחו, ובהסכם אוסלו ב' הוגדרו שאר שלבי הנסיגה מכל "שטח A" ובעיקרם &ndash משש הערים המרכזיות ביו"ש והעברת סמכויות אזרחיות על "שטח B". אף שהפלשתינאים לא כיבדו את התחייבויותיהם ולמרות התגברות הטרור הפלשתינאי, רבין החליט לבצע את שלב א' &ndash הנסיגה מעזה ויריחו, וסיסמתו הייתה "נלחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני ונקיים את התהליך המדיני כאילו אין טרור". אולם בעקבות גל הטרור הרצחני שהתגבר לאחר כניסת ערפאת לשטחים, עיכב רבין את ביצוע השלבים הבאים של הנסיגה עד שהפלשתינאים יתחילו לממש את התחייבויותיהם. סיסמתו החדשה הייתה: "אין תאריכים קדושים". לאחר הרצח נהג פרס בניגוד לגישתו של רבין והביא לנסיגה חפוזה של ישראל מחמש ערים, זולת חברון, תחת מתקפת טרור קשה. נתניהו המשיך דרך זו ונסוג מחברון, חרף אירועי המנהרה שבהם הצבא הפלשתינאי ("המשטרה" הפלשתינאית...) עצמו נלחם בצה"ל.

היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי &ndash בפתח המו"מ על הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, הציג רבין לראשונה את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. היה זה נאום הסיום של הדיון בו אושר הסכם אוסלו ב'. דבריו של רבין שוסעו שוב ושוב בידי נציגי הימין. היה זה ביום הקשה של ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון וההפגנה האלימה מול הכנסת, בה הותקפו מכוניות רה"מ והשרים. על אף סערת הנפש בשל אירועים אלה, ניצב רבין על הדוכן והציג את תכנית השלום שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". 

זו מורשת רבין. נכון, רבין שינה את דעתו בנוגע למו"מ עם אש"ף, אותו שלל בתוקף לפני ניצחונו בבחירות, אולם באשר למהות &ndash הוא המשיך לדבוק בדרכה של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים &ndash פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, והאזורים הריקים מאוכלוסיה פלשתינאית צפופה יסופחו לישראל. זו הייתה עמדת תנועת העבודה מ-1967 עד ועידת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, שבה ברק שבר את כל עקרונות תנועתו, אימץ את עמדות השמאל הרדיקאלי והפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". כזכור, גישתו של ברק לא הובילה לשלום, אלא למתקפת הטרור האיומה ביותר מאז קום המדינה. אולמרט שב ואימץ את דרכו של ברק ביתר שאת, ביתר עוצמה, ואף פתח את הדלת למימוש טענת "זכות" השיבה. גם הצעותיו של אולמרט נדחו, כידוע, על הסף.

מה עמדתו של נתניהו? בנאום בר אילן הבהיר נתניהו שאין הוא דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כאשר קיבל על עצמו את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", אולם ערפל כבד מכסה את עמדתו הטריטוריאלית - היכן יעבור הגבול בין המדינות. האם הוא ילך בדרכם של שני האהודים, או ידבק במורשת רבין?

מורשת רבין במלואה אינה קיימת עוד, לאחר שאריק שרון פעל בניגוד אליה והביא לנסיגה מגוש קטיף, ובגזרת עזה הביא לנסיגה לקווי 4 ביוני 67'. כולי תקווה, שבנוגע ליהודה ושומרון, יאמץ נתניהו את משנתו של יצחק רבין. גם אני מחכה לרבין.

* "ישראל היום"