הבלוג של אורי הייטנר

שירה

מתחת לשמים.

אורי

פתיחה (ברקע שיר תת מודע זמני)

"לימדו למוד בכל הכוח / לימדו למוד כהידרש / לימדו למוד ואל תת שכוח" (מאיר אריאל, "שיר תת מודע זמני"). אני רואה במשפט זה מעין צוואה של מאיר אריאל. בערב זה נלמד למוד בכל הכוח , נלמד למוד כהדרש, נלמד למוד ולא ניתן שכוח את יצירתו שלמאיר אריאל. להציג את עופר, את יוני שחם את עצמי ואת מרכז "יובלים". לא "למה התכוון המשורר", אלא "מה אני קורא בשיר". חופש הפרשנות והדרש. עומק, רבדים שונים לשירים: מזוודה עם תחתית כפולה ותחתית כפולה לתחתית – פשט, דרש ודרש על דרש. נעסוק במוטיב מרכז ביצירתו - דיאלוג עם מורשת ישראל.  ערב של אוהבי מאיר אריאל לאוהבי מאיר אריאל. 

עפר

תצוגת בלוז כנעני, מטלה, למצוא איזה שירים של מאיר אריאל, נזכרים בשיר.

שירה

בלוז כנעני

אורי

על מודה אני האלבום והשיר. אחרי מותו של מאיר אריאל – קריירה מצליחה. מאמן איכותי אך לא פופולארי, ש-5-6 איש באים להופעותיו, לאמן שחודש לפני הופעה בקיסריה אי אפשר להשיג כרטיסים. המיינסטרים שבמיינסטרים. התגלמות הקלאסיקה. אחרי מותו – ממשיך להוציא דיסקים: הופעה אחרונה בבארבי, הופעות לזכרו, המארז, הספר "עצמאי בשטח". על הדיסק "מודה אני" – 2000. שירים שהקליט ולא הספיק לפרסם (לראשונה בלי הרי"ש המתגלגלת). שלום חנוך, משה לוי, דורי בן זאב ויזהר אשדות יצרו מתוך הקלטות עצמיות בליווי גיטרה במכשיר ביתי פשוט.

שירה

מודה אני

אורי

שני בתים כל כך שונים. מה הקשר? הבית הראשון – תפילה לאלוהים. הבית השני – שיר אהבה לאישה. מדרש אישי של מאיר אריאל לשתי תפילות. האחת, תפילת "מודה אני" - תפילת הודיה קצרה הנאמרת מיד עם השכמת הבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". על פי המסורת, כשאנו ישנים אנו מפקידים בידי אלוהים את הנשמה, ובבוקר, כשאנו מתעוררים, היא חוזרת אלינו, ועל כך אנו מודים בתפילה. מאיר אריאל קם בבוקר בבוקר, מביט בפניה של אשתו המחייכת אליו מתוך השינה, ומודה לאלוהים על החסד והאמת והטובה והרעה והטובה וגו'.

"בבוקר בבוקר" – ביטוי מקראי. עם עלות השחר. זו השעה של תפילת "מודה אני". ה יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא-יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת (צפניה ה, ג).

אֲדֹנָי יְהוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. (ישעיהו נ, ד).ד

השניה, אליה הקשר של הטקסט הרבה יותר מובהק, היא תפילת "ריבון כל העולמים" שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לאמר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי", אותו דורש מאיר אריאל בשירו.

"מודה אני על... הטובה והרעה והטובה": חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה", (משנה, ברכות, פרק ה' משנה ט'). וכן, דברי איוב לאשתו: " וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל" (איוב ב, ו). י

"מחייכת אלי מתוך השינה"... "צוחקת אליי מתוך השינה"... מזכיר לי משהו.

נשיר עכשיו את "נוגה", משיריו המוקדמים של מאיר אריאל, בשנות ה-60. הלחין – שלום חנוך. שר – חנן יובל. השלישיה ממשמרות.

קישור לנוגה (שקופית משולבת של שני השירים)

שירה

נוגה

אורי השיר "מודה אני", אחרי כשלושים שנה, הוא מעין סגירת מעגל עם השיר "נוגה". הוא רואה את שלוותה של נוגה בשנתה, את חיוכה. הוא רוצה לראות את מי שמפשק את שפתיה לחיוך. את מי שמשכין בה שלום, בחלומות שהוא זורע בה. הוא רוצה להודות לו. כעבור 30 שנה, האישה שאיתו מחייכת אליו מתוך השינה והוא מתפלל "מודה אני". בשנות ה-60 הוא "רוצה ... לומר לו תודה". אולי עוד לא יודע, עוד לא יכול. בשלהי שנות ה-90 הוא סוגר את המעגל.

שירה

ערב כחול, סוף שבוע

עפר

אגדת דשא במנגינת יצאנו אט.

שירה

אגדת דשא

אורי

מחשבות על השיר השיר מבטא את ההוויה של בני נוער בקיבוץ. אבל גם את הקושי ליצור אינטימיות. ערימה של חבר'ה – בכיף. כשהוא לבדו, איתה – "אני שותק וכה כבדות ידיי". ודבר לא יוצא – היא מסתובבת והולכת. כמו ב"נשל הנחש" – "הרסתי לה את הצורה, ועכשיו אני מתגעגע". נו, די!

הקרנה

הדשא של השכן

עפר

ירושלים של ברזל. ההופעה בהר הצופים

שירה

ירושלים של ברזל

אורי

מיתוס המחאה שסביב השיר עם השנים נוצרה מיתולוגיה כאילו השיר הוא שיר מחאה, המנוגד במסריו ל"ירושלים של זהב". איני מקבל זאת. אין ניגוד בין "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל",  אלא השלמה דווקא. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת – "ירושלים של זהב", ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב".

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב". נעמי שמר מקוננת על עיר "ובלבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור". נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה - "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום". מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב", "נפוצו כל גדודי המלך". והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום". יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר עצמה כתבה כמה משירי השלום היפים ביותר, כמו "מחר" ו"אצלנו בחצר".

אורי

מדרש יונתי –  בהתחלה השמעה, ירידה בעצמה ועל המוסיקה אורי מדבר, בסיום העוצמה עולה. מאיר אריאל מרבה לשוחח בשיריו עם שיר השירים. שיר השירים הוא שיר אהבה בין גבר לאישה, ואלגוריה למערכת היחסים המורכבת בין אלוהים לכנסת ישראל. ברבים משיריו הוא משחק בזיקה בין אהבת הארץ לאהבת אישה. הוא מצטט משיר השירים ב"שדות גולדברג", ב"שיר גנוב", "הולך איתך הלילה", "לא יכול להוריד ממך את העיניים", "עלית לי בזיכרון", "פרקים מיומנו של חוזר בתשובה", "שחר עולה", "שיר מים רבים" ועוד.

בשיר השירים נאמר: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שה"ש ב', י"ד). מאיר דרש את הפסוק הזה ב"מדרש יונתי".

"יונתי שוב בחגווי הסלע" הוא כותב, כרומז לכך שאנחנו שוב באותו מצב היסטורי עליו מדבר המשל. הוא דורש תיקון לעם ישראל בזמן שהמציאות של רשע, שחיתות וריקבון עלולה להמיט עליו חורבן וגלות. במצב החברתי והמוסרי, לא יהיו לא ארץ ישראל ולא שלום. אהבת הארץ ואהבת השלום הן מילים ריקות במציאות הזאת.  לא ארץ ישראל: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב במחתרת יהודה? / ולמי תמכור את 'שדך' בשנת שמיטה / או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? / ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית / בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית? / בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה אתה לא נותן"?

לא שלום – [ירושלים] "... עירנו עירומה / שלא רודפת צדק צדק / לא רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק".

השיר חריג בבוטות שלו (במילים ובמנגינה) ובפנייתו בגוף שני (למי? למישהו מסויים? למאזין? או שמא ה"אתה" הוא בעצם "אנחנו")?

השיר מתכתב לכל אורכו עם "שיר השירים": "עוטה על עדרים", "אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ" (במקור – "את האהבה עד שתחפץ"), "הראיני את מראיך", "השמיעיני קולך", "ערב קולך", "דודך". אך גם עם "ירושלים של זהב" ("כיכר השוק הומה"), אלכסנדר פן ("מאמא מאמה אדמתי ... עד מותי"), עם ספר דברים ("צדק צדק תרדוף").

שירה עם ההקלטה

שיר כאב

אורי

על ארץ מותרים רק בלב יש אולי מצב פוליטי שבו קיים הכרח לוותר על חלקים מא"י, אבל אסור לוותר על הזיקה לארץ, על החלום ועל הערגה. כי אם נוותר על הזיקה אליה, לא ישאר מאיתנו כלום. יש כאן ביקורת הן לימין והן לשמאל. לשמאל – על מי שמתנערים מארץ ישראל ומהקשר אליה, הזיקה אליה. לימין – אלה הטוענים שוויתור פוליטי על שטח הוא ויתור על הארץ. על ארץ מוותרים רק בלב.

מסר נוסף – בדומה למסר של הנביאים: מוותר על הארץ בפועל, מי שלא נוהג בצדק וביושר. היא נשמטת מידיו.

"בליבי אחזתיה, שלא תשכח ימיני" – תהילים קלז: ה   אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם   תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ו   תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי   אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם   עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

בספר "עצמאי בשטח" – מופיע כתב יד של מאיר אריאל של השיר הזה, ובשני צדדיו פירוש שכתב לו, כמו דף גמרא. בכל צד רמה אחרת של פירוש: בצד שמאל – פירוש. בצד ימין – פירוש הפירוש. ציטוט מתוך "פירוש הפירוש": "אין דור בישראל שיכול לוותר על א"י. מי שקורא למסירת חלקי ארץ לריבונות פלשתינאית או סורית ויתור על הארץ מצחיק אלפיים שנות ביהירותו וגם מעליב את כלל היחסים של העם והארץ, ובעצם זה הוא המוותר הגדול על ארץ ישראל. הוא עובד 'ריבונות' לשמה. הוא עובד 'שלטון' לשמו. ואין לארץ שום טובה ממנו".

הקרנה

דף גמרא שכתב על השיר

אורי

חיית הברזל – מתחילים שמיעה מהקלטה, אורי מתחיל לדבר העצמה יורדת השיר הוא מדרש לפרק ז' בספר דניאל. הפרק הוא בארמית. בפרק מתאר דניאל 4 חיות מוזרות ומפלצתיות העולות מולו בזו אחר זו. האחרונה שבהן היא חיית הברזל: אחרי כן רואה הייתי במראות הלילה, והנה חיה רביעית, נוראה ואיומה וחזקה מאוד, ולה שיני ברזל גדולות. אוכלת ומדיקה, והשאר רומסת ברגליה, והיא משונה מכל החיות שלפניה, ועשר קרניים לה. מסתכל הייתי בקרנים, והנה קרן אחרת זעירה עלתה ביניהן, ושלוש מן הקרנים הקודמות נעקרו מלפניה, והנה עיניים כעיני אדם בקרן זו, ופה מדבר גדולות. ארבע החיות מסמלות ארבע מלכויות ששלטו בעולם ופגעו בעם ישראל – מצרים, אשור, בבל ורומי. רומי – חיית הברזל. מאיר הולך על הפשט – החיה של הברזל. נגד שלטון המחשב והאלקטרוניקה, הגלובליזציה, המרדף אחרי פטיש הכסף, השלטון המרכזי השולט בכל פרט, טירוף הצרכנות הרומס את האינדבדואל, התקשורת חסרת המוסר והאחריות. אבדן צלם האנוש של בני האדם הנרמסים בידי הגלובליזציה. האדם הוא שמן בגלגלי התהליך הזה ("לשמש ולשמן את חיית הברזל"). בסוף חוזר לארמית, קורא פסוקים מתוך החזון, ועוצר פסוק אחד לפני פסוקי הנחמה. הוא לא רוצה לנחם אלא להתריע ולעורר.

שירה

הולך בטל, שלל שרב

אורי

שדות גולדברג מדבר על רקע המוסיקה (שקופית משולבת של שני השירים) אב, אח בוגר, אדם מבוגר המזהיר את ילדתו מפני הסכנות הרובצות לפתחה, מפני הפיתויים המסוכנים שמציבה הסביבה, מפני מקסמי השווא של הפיתויים שעלולים לכזב ולאכזב. "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב".

דבר אחד לא היה מובן לי במשך שנים. למה נקרא השיר "שדות גולדברג". אולי גולד, בגלל השדה המוזהב? אבל אז היה נכון יותר לומר גולדפילד. הבנתי שיש כאן צופן מסויים, שפיצוחו יסייע בהבנת השיר. מאיר אריאל שנשאל על כך בראיונות אינספור, התחמק מתשובה.

לפני שנים אחדות, קראתי בספרם של עופר גביש ועדי אדר "שיר לדרך – טיולים בשירים ובסיפורים", ציטוט של תרצה, אלמנתו של מאיר, בתשובה לשאלה זו: "אולי כי הוא אהב את לאה גולדברג ונהנה לשרבב את שמה לשיר".

נפל לי אסימון. שיר זה מתכתב עם שיר של לאה גולדברג. איזה שיר? "אל תלכי בשדה", "את תלכי בשדה". קראתי את השיר ו... בינגו. כמעט אחד לאחד.

לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו "לב נודד אל מבוע, אל שלחיך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים" (התכתבות עם שיר השירים), אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר.

"את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות", כותבת גולדברג, ומאיר אריאל משיב לה: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". לאה גולדברג הולכת "כהלך התם" ושרה על ימים שיבואו "בסליחה ובחסד" ומאיר אריאל מזהיר מפני ה"כזב" וה"אכזב". היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני "הוא יקסום לך אלף גוון". היא שרה על "שלפי – שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" והוא מזהיר מפני שריטת הלב "רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ". היא נפעמת מהשמש הנראית "בראי השלולית הזהוב" והוא מזהיר מפני קסם הזהב "הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון". היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים "הוא יביא לך מטר רץ". היא רוצה ללכת "כהלך התם" שהרי "פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע". הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת "הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב".

האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את "את תלכי לבדך"?

דומני שהן לאה גולדברג והן מאיר אריאל מתכתבים בשיריהם עם מגילת רות.

"הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר" (רות ב' ח'), מזהיר בועז את רות. בועז מבטיח לרות הגנה ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה האחר. "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך" (שם, שם, ט'). בשדה אחר אין מי שיגן עליך. בשדה אחר אורבים הנערים, ואין מי שיזהירו אותם "לבלתי נגעך". בועז המבוגר מבין את הנטיה הבסיסית של הנערה ללכת אחרי הצעירים, ולכן הוא מכיר לה טובה כשהיא בוחרת בו "בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים" (שם, ג', י').

לאה גולדברג אינה רוצה את החסות הזאת, אינה מעוניינת בהגנה הזאת, בביטחון המעיק הזה. לאה גולדברג אינה מחפשת את המקום המוגן והבטוח אלא את המרחב הפתוח והסוער, תוך נכונות לשלם את המחיר, את המטר שישיגה, את דקירת שלפי השיבולים, את להט השריפות. ואולי יש כאן מסר רחב יותר. החלוצים נהגו לכנות את איכרי המושבות "בועזים" כשם גנאי. יתכן שהיא רומזת לרוח המהפכנית, הנועזת, פורצת הגדרות ופורצת הדרך, שלה ושל בני דורה.

עפר

האמנם – מספר ושר בית אחד

השמעה+אורי

טרמינל אורי מדבר על מוכה בסנוורים אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה – מלכים ב' פרק ו', המלחמה עם מלך ארם: יח וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים, וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע.

עופר: הצגת רצף שירים (על פי א"ב) והחיבורים שלהם למקורות ישראל.

אורי

ב-1988 הוציא את תקליטו השלישי "ירוקות". ש. למה "ירוקות"? רמז – מה שם התקליט השני? "ירוקות" – העיניים הירוקות של מאיר אריאל. תקליט המשך לתקליט הקודם – "...וגלוי עיניים". מאיר אריאל הופך את "וגלוי עיניים" ליותר אישי, אלה העיניים שלי, הירוקות, והתקליט הזה הוא המשך התקליט הקודם. ש. ולמה "... וגלוי עיניים"? ולמה השלוש נקודות? שלוש הנקודות מעידות שמדובר בתקליט המשך לתקליט הקודם. ומה התקליט הקודם? תקליטו הראשון – "שירי חג ומועד ונופל". משחק מילים – חג ומועד, מועד ונופל. הקשר בין שמות שני התקליטים: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְתֻם הָעָיִן:  נְאֻם שֹמֵע אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן:מַחֲזֵה שַדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כ"ד ט"ו-ט"ז). מה משמעות החיבור שלו לבלעם. פרשנות שלי – בלעם היה נביא מגויס, אך בסופו של דבר אמר את האמת שלו ולא מה שמצפים ממנו. גם את מאיר אריאל ניסו לגייס, אך הוא לא היה מוכן לתייג עצמו באף קליקה, קבוצה או ממסד. הוא גייס את עצמו למה שהאמין באמת.

הוציא את "ירוקות" ב-1988. התקליט הראשון אחרי שעזב את הקיבוץ. בזמן ההקלטות נפטר אביו. הקדיש לו את השיר "נשל הנחש". שירו האהוב עליי ביותר. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א: "יום תעזבני, יומיים אעזבך". כאשר אנו הולכים בדרכים מנוגדות, כאשר אתה מתרחק ממני מרחק יום אחד, המרחק שנפער הוא למעשה יומיים, כי גם אני הולך בדרך ההפוכה. התייחסות להתרחקות מן המורשת.

מאיר אריאל עוסק בשיר במערכת היחסים בינו לבין אביו. הוא מציג קונפליקט קשה בין הרצון להתנתק מאביו וללכת בדרך עצמאית משלו, לבין חוסר היכולת לעשות זאת, כמי שקשור בטבורו למוסר אביו. אין הוא מסוגל להכריע בין המשיכה והדחיה, עד שהוא תקוע באמצע, "תחת גשר מט לנפול", הגשר בין העגלה הרוטינית של מוסר אביו הנעה "בתנועה מתמדת" מעליו, לבין הרצון לפרוס כנפיים ולצאת לעצמאות. המשורר רוצה להתנתק מחיבוק הדב, אך הוא לא ממש יודע איך, ומחוץ לחיבוק הזה, הוא פתאום חסר את יכולת התפקוד הבסיסית ביותר, הוא "מתחיל לשאול מה לרצות, מה לאכול" ובטרם יעיז לתת לעצמו תשובה הוא נתקל באח / אב הגדול - "הנמלה העניינית אותי מודדת", כרמז למוסר העמלני, המעיק, של אביו הקיבוצניק מדור המייסדים, או של דור המייסדים כולו. 

הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס "במרוץ הכרכרה המשתקשקת". הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה "להיפלט משצף מעגל", אך בהעדר כיוון ברור, בהיפלטו - כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא "נשמט אביון ודל" "כמו שוקע תחת גל" אך "כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת", תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. "תעזבנו יום, יעזבך יומיים", מזהיר האב בכוחנות, המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם ישמט הבן לרגע, לא יחזור עוד, ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים "קפצת ממנה היום - חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור", או אולי על עצמו. 

המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת". מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת - אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: "כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח", מתחת לגשר, ומעליו "התאוצה... שוב ושוב דורסת". הקונפליקט מחריף בין הפנטזיה של החופש המוחלט לדורסנות המעיקה של העגלה. הוא עצמו חש מרוקן, "עני ורש ומרושרש" וחוזר אל הפנטזיה: "מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". מוסר אביו דומה בעיניו ל"תרבות של עור אשר יבש" שאם ישיל אותו יגיע למחוז חפצו. אך מהו אותו מחוז, אם הוא רק מתחיל לשאול מה לרצות, ואם תשוקתו היא לכל כיוון? לא נותר לו אלא להתעורר מהפנטזיה למציאות אותה הוא מכיר: "אבא בשם אומרו: 'תעזבנו יום'" וכו'. 

הייתה לו גם התנסות אמיתית, מחוץ לפנטזיה "וגם הייתה לי בחורה, קצת פראית, קצת לא ברורה" אך הוא לא ידע בדיוק מה לעשות. הוא איבד את העשתונות "לא הגיע לה שאשתגע".

"אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה" ו... "ועכשיו אני מתגעגע". למה? לבחורה? לפנטזיה? לחיק החם והמוכר של אביו? "לך תצא מזה עכשיו. איך תצא מזה עכשיו". ושוב הוא מוצא עצמו בנקודת המוצא "מתחת איזה גשר". נטוש וריקני - "מי צריך אותך עכשיו, מי בכלל זוכר אותך עכשיו, לך תתחיל למצוא שוב את הקשר". ובתוך אי הוודאות הזו נשאר רק הקבוע והמוצק, אבא ש"חוזר ואומר: תעזבנו יום יעזבך יומיים" עד שורת הסיום - "ואתה תקוע מאחור". 

אפשר לראות בשיר – אמירה דורית.

נשל הנחש וסיכום האירוע

שירה

נשל הנחש + סיכום של עפר