הבלוג של אורי הייטנר

האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-9.12.87 בשל תאונת דרכים שארעה יום קודם לכן, שבה משאית ישראלית פגעה בשתי מוניות פלשתינאיות, וארבעה פועלים מג'בליה נהרגו.

האם אדם רציני יכתוב שטות כזאת? הרי ברור שתאונת הדרכים היא הגפרור שהושלך לחבית אבק השריפה. התאונה השפיעה על העיתוי המדויק לפרוץ האינתיפאדה ושימשה עילה למהומות. אלמלא התאונה, מן הסתם האינתיפאדה הייתה פורצת יום, אולי שבוע, מקסימום חודש מאוחר יותר, בשל עילה אחרת.

אם כך הקשר בין תאונת הדרכים לאינתיפאדה הראשונה, שבכל זאת פרצה באופן ספונטני, קל וחומר שאין כל קשר בין ביקורו של אריק שרון בהר הבית לבין פרוץ האינתיפאדה הראשונה. נכון, כמו בתאונת הדרכים, שכרונולוגית הקדימה ביום את האינתיפאדה הראשונה, כך, כרונולוגית - האינתיפאדה השניה, כלומר מתקפת הטרור הפלשתינאית בשנת 2000, פרצה לאחר הביקור. אם כי, יום טרם הביקור בוצע הפיגוע הראשון – מטען חבלה לעבר חיילי צה"ל  בצומת נצרים, שממנו נהרג לוחם גבעתי. אכן, הפלשתינאים השתמשו בביקור כעילה לפרוץ המתקפה. אלמלא הביקור, היו נתלים הפלשתינאים בעילה אחרת, והמתקפה הייתה פורצת יום, שבוע, מקסימום שבועיים מאוחר יותר. והנה, במלאת עשור לפרוץ המתקפה, התקשורת הישראלית שבה ועוסקת בביקור בהר הבית, ומציגה אותו כגורם לאינתיפאדה.

הקשר בין הביקור למתקפה רופף הרבה יותר מאשר הקשר בין תאונת הדרכים לאינתיפאדה הראשונה, כיוון שמתקפת הטרור תוכננה היטב בידי ערפאת לאורך שנים. המודיעין הישראלי ידע היטב על הכוונות הללו, ואף העניק למתקפה מראש כותרת - "גאות ושפל".

מתקפת הטרור הפלשתינאית הייתה שלב באסטרטגיית אוסלו של ערפאת. האסטרטגיה שילבה בין מו"מ מדיני שבו ישיגו הפלשתינאים הישגים רבים ככל הניתן, מבלי שידרשו לוותר על דבר, כאשר המו"מ ילווה בפיגועים שרובם יבוצעו בידי חמאס ויגונו בלשון רפה בידי הרש"פ. ברגע שימצו הפלשתינאים את יכולתם להשיג הישגים משמעותיים במו"מ, הם יעברו למתקפת טרור גדולה, על מנת לערער את יציבות החברה הישראלית ואת כוח הרצון שלה להיאבק, ויאלצו אותה לזחול להמשך ויתורים מפליגים במו"מ וחוזר חלילה.

המו"מ הוביל את הפלשתינאים להישגים גדולים – הוקמה הרשות הפלשתינאית, שפעלה למעשה כמדינה, עם צבא למחצה (החמוש בנק"ל בלבד). רובם הגדול של הפלשתינאים לא ראו לאורך שנים חייל ישראלי. פיגועי חמאס ליוו לאורך השנים את המו"מ.

נקודת המפנה הייתה ועידת קמפ-דיוויד באוגוסט 2000. בוועידה זו, הציע ברק לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שהם עצמם לא חלמו עליה. הוא הציע להם מה שאפילו מרצ ו"שלום עכשיו" עוד לא העזו באותם ימים לדבר עליהם – מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם חילופי שטחים קלים) ובירתה ירושלים, כולל העיר העתיקה (למעט הרובע היהודי). אולם בתמורה הוא דרש מהם הסכם שלום כולל, הכרזה על סיום הסכסוך וויתור על כל תביעה עתידית, כלומר ויתור על טענת "זכות" השיבה.

הדילמה שעמדה בפני ערפאת הייתה קשה – קשה היה לו לדחות הצעה כה מפתה. אולם את המחיר – סיום הסכסוך וויתור על טענת "זכות" השיבה, הוא לא היה מוכן לשלם, אפילו לא כהונאה (כפי שהונה את רבין בהסכמי אוסלו).

ערפאת השיב בשלילה, ועבר לשלב הבא של האסטרטגיה – מתקפת הטרור, ובעיקרה טרור המתאבדים.

מעבר לגזענות שבעצם הטענה, שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית, צריך להיות אידיוט גמור כדי להאמין שהביקור הוא שהזין את האינתיפאדה במאות פלשתינאים שהיו מוכנים להתאבד כדי לרצוח יהודים רבים ככל הניתן. הרי ברור שמדובר באנשים שחונכו והוכשרו לכך במשך שנים. הכל היה מתוכנן ומאורגן בידי האיש שעמד בראש המתקפה – יאסר ערפאת, הפרטנר שלנו ל"שלום של אמיצים".

אז למה התקשורת הישראלית משמשת שופר לנראטיב השקרי הקושר את מתקפת הטרור הרצחנית, שגרמה למותם של למעלה מאלף ישראלים ולפציעתם של אלפים, שגרמה למיתון כלכלי חמור בישראל, שהלכה וגברה עד מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל ושב"כ החל במבצע ועד היום, עם ביקור שרון על הר הבית? למה התקשורת הישראלית משתפת פעולה עם טיעון הכזב, שנועד להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

אין זה הנראטיב השקרי היחיד שאותו מפיצה בימים האחרונים התקשורת הישראלית. הנראטיב השקרי השני נוגע לפן השני של מתקפת הטרור – מהומות אוקטובר במגזר הערבי בישראל.

מה היה באוקטובר? על פי הכתוב בעיתונים, ניתן להבין שערבים ישראלים עם שלטים בידיים הפגינו כמקובל בדמוקרטיה. פתאום באה המשטרה, ירתה עליהם ורצחה 13 מפגינים.

לא פרץ מרד ערבי במקביל לפרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאי. צפון המדינה לא נותק משאר חלקיה בעקבות המהומות האלימות. יישובים יהודיים לא הותקפו בידי המון ערבי. מכוניות של אזרחים ישראליים לא נרגמו ואזרח לא נהרג כתוצאה מכך. נהגים יהודים לא נשלפו ממכוניותיהם והותקפו במכות רצח בידי הפורעים הערבים. לא. סתם, משטרת ישראל הרגה 13 ערבים.

נכון, עברו עשר שנים ויש לנו זיכרון קצר. נכון, אנו נמצאים בעידן פוסט מודרני שבו אין אמת ושקר אלא נראטיבים הנותנים לגיטימציה לכל שקר, בעיקר אם הוא פוגע בישראל. נכון, היו גם המסקנות השערורייתיות של ו' אור. אבל - אין גבול? אין גבול לשקר?