הבלוג של אורי הייטנר

אילו אני במקום ראש הממשלה, הייתי משיב בחיוב למכתב אובמה ומאריך את הקפאת הבניה בחודשיים.

לא בשל ה"מתנות" שאובמה הציע בהצעתו. איני מתלהב מהן. המחשבה שהחלטות אודות מערכות ביטחוניות "שישנו את פני המערכה" ושאר פראזות והפרזות, מותנות בהחלטה על 60 ימים ללא בניה, היא עלבון לאינטיליגנציה. גם מההתחייבות להטיל וטו במשך שנה על הצעות אנטי ישראליות אין להתלהב. הווטו הזה הוא גם אינטרס אמריקאי, כיוון שהאנטי ישראליות הזו היא גם אנטי אמריקאיות. גם דעת הקהל האמריקאית לא תרצה לראות את שגריר ארה"ב באו"ם מצטרף למקהלת הצבועים והמשת"פים של אחמדיניג'אד, המנסים להפוך את מועצת הביטחון למטווח אנטי ישראלי. בוודאי שאיני מתלהב מהסכמה אמריקאית להצבת צבא ישראלי בבקעת הירדן "אחרי הנסיגה". אני שולל מכל וכל נסיגה מבקעת הירדן ומצדד בפשרה טריטוריאלית שבה בקעת הירדן רבתי היא בריבונות ישראלית (אם כי, ניתן לנצל לחיוב אמירה אמריקאית כזאת, שיש בה הכרה בחיוניותה של בקעת הירדן כגבול בר הגנה לישראל).

מדוע, אם כן, אני סבור שעל נתניהו להיענות למכתב אובמה? בגלל החודשיים. החודשיים הללו כל כך מגוחכים, שברור בעליל שאינן אלא סולם לירידת אובמה מהעץ הגבוה והמיותר עליו טיפס – הקפאת הבניה. במקום להמשיך להתכתש, יש לאפשר לאובמה את הסולם הזה. המחיר – 60 ימי הקפאה, בתמורה להתחייבות אמריקאית להסיר מסדר היום את הסוגיה המיותרת הזאת, הוא מחיר מציאה, גם ללא שאר ההטבות.

קיים קונסנזוס בין כל הפרשנים המדיניים, כל המומחים למו"מ במזה"ת, כל האמריקנולוגים, על כך שאובמה ניווט את המו"מ המזרח תיכוני באופן גרוע ביותר. בדרך כלל שגיאותיו הרבות והמביכות מוסברות ביחס ההפוך בין חוסר ניסיונו המדיני ואי הבנתו את המטריה המזרח תיכונית, לבין עודף הביטחון העצמי שלו, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות.

איני חולק על ההסבר הזה, אך לדעתי הוא חלקי למדיי. הבעיה העיקרית במדיניות אובמה, היא שסוגיית הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הייתה משנית במדיניותו, ושימשה כאמצעי למטרה המרכזית שלו – פיוס העולם המוסלמי. גישתו האנטי ישראלית לא נבעה מאיבה לישראל, אלא מכך שבמדיניותו הצ'מברליינית תפקידה של ישראל היה לגלם את צ'כוסלובקיה. הוא רצה להכות בישראל כדי לרצות את האסלאם. הפיוס עם האסלאם היה בעבורו לאובססיה משיחיסטית.

אלא שמדיניותו השיגה את מה שבדרך כלל משיגה מדיניות צ'מברליינית – הקצנה של הרודנים שמנגד, המריחים את חולשת הדמוקרטיה. איראן וצפון קוריאה הרשו לעצמן מה שלא הרשו לעצמן מעולם. הן השפילו ומשפילות את ארה"ב ואת אובמה כפי שלא הושפלה ארה"ב מאז ימי קרטר.

ואילו הפגיעה שגרם אובמה לתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים, ממשיכה להפוך אותו לבלתי אפשרי. הפלשתינאים מעולם לא העלו על דעתם להתנות את המו"מ עם ישראל בהפסקת הבניה, אפילו לא בתקופת ערפאת. אולם משאובמה תבע זאת באופן כה נחרץ, הם לא יכלו להיות פחות פרו פלשתינאים ממנו. וכך, אובמה, שנהג כפיל בחנות חרסינה, יצר מילכוד שקשה לצאת ממנו.

בהצעתו להאריך את ההקפאה בעוד חודשיים והתחייבות לא לחזור על הדרישה הזאת בתום התקופה, מסמן אובמה את רצונו לרדת מהעץ עליו טיפס. מאחר ודרישת ההקפאה מעיקה ומציקה, יש להגיש לו את הסולם הזה ולסייע לו לרדת מן העץ. המחיר הנדרש מאיתנו הוא כזה, שראוי לשלמו.

הייתה זו טעות להסכים להקפאה גורפת לפני עשרה חודשים, אך את הנעשה אין להשיב. הנזק כבר נגרם. עוד חודשיים לא יעלו ולא יורידו, אלא את אובמה מן העץ. זה כדאי לנו. זה אינטרס מובהק של ישראל.

אם לאחר חודשיים הפלשתינאים יאיימו לפוצץ את המו"מ, נעמוד מולם בגיבוי אמריקאי. אם יפוצצו את המו"מ – הם יואשמו בכך ולא אנחנו.

* "מקור ראשון"