בשבוע שעבר חילקה המועצה האזורית גליל עליון עיטורי יקיר הגליל לאחדים מוותיקי האזור, שתרמו לו תרומה משמעותית. בין מקבלי העיטורים – מייק לבנה, חבר מעיין ברוך, איש ידיעת הארץ ומורה דרך ותיק, ידוע ומוערך, שלאורך עשרות שנותיו בתחום הנחיל את אהבת א"י ואהבת הטיולים לדורות של תלמידים שעשו אותו למורם ורבם. חוקר וסופר פורה, שיצר ספרים רבים, על הגליל, הגולן ומצדה.
מייק לבנה הוא מן האנשים העונים על הגדרתו הקולעת של עזריה אלון – "כישרון לארץ ישראל". מה שמייחד את מייק, כמו גם את עזריה ושאר בעלי הכישרון הזה, הוא השילוב של ידיעת הארץ, אהבת הארץ והאהבת הארץ על הזולת. ידיעת הארץ, שבאה מאהבתה, היא רב תחומית, אנציקלופדיסטית. לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, גיאולוג, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד.
לפני כ-15 שנים, הדריך מייק חוג טיולים באורטל. אחת לחודש, לאורך שנה, יצאנו עם מייק לטיולים ליד הבית, בגולן ובגליל העליון. היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.
מייק אינו מדריך השם את עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – מייק מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.
הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פירסם מייק את ספרו "הגולן – 20 שנה ועוד 2000". כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר אודות תא שטח מסויים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב אודות הנוף והטבע, הצמחיה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.
לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: "מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחייו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים... הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה. ...
... בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה".
גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: "החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם.
לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדת את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא לאפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה".
ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר "האומרים בשבחו", שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. להלן השיר במלואו (ותודה לפרת שהרשה לי לפרסמו): אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו: בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הנהר: הוא רחץ במימי / וידע את מקור מחצבתי / עמָדי הוא גאה עם גאון העונה / וראה את עוניי בימי חום וחמה / וידע כי אשוב לעת שוֹב השנה / עם אצה וצפרדע וכל דגיגיי - / ואשיב לו את אהבתי. // אמרה הבקעה: הוא עשני ביתו / ועטרת הרים לו עטרתי. / הוא ראה את בִּצְעֵי ביצותיי שמִטֶּרֶם / הופכים לבריכות, לשדות ולכרם / וירדן שנרדם בי, ניעור שוב לזרם / את שחור אדמתי, וכל עוף בעִתו – / זו הברית שאותה לא הפרתי. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה - / וגולן של שלום לוֹ הייתי. // אמר הקיבוץ: אימצתיו אל חיי / כמשכית של חוכמה ושל תום. / אף אם בת ובנים לו, הן לי הוא כבְנִי / עם רעיו הוא עשני למה שאני / גאוות עשירים ושמחת העני / מַעְיָנִי – מַעְיָנו, ושנותיו כשנותיי / וכל בוקר אהיה לו ליום. // אמר החבר: כעניין של עובדה / הוא תמיד הנדיב, הנותן. / כה רבים הוא יודע, רבים כה יודעיו / הוא רגיל להוביל, ונראה מן הגב / אך אתנו חולק את כל מה שאהב / ואף פעם אינו מצפה לתודה / כי הכל בחינם ובחן. // אמרו הפרחים: איך נשיח שבחו? / הוא יותר מלומד מכולנו. / לראשינו עטר אהבה של ציבור / ועלינו כתב גם בספר הדוּר / הוא מכיר את כולנו, מאוֹג עד צַרִי / בשמנו הקלסי וגם העברי / מטרם-ניצן עד אחר-הפרי / לָנוּ ובָנוּ רוחו ושיחו / ואיכה לא נשמח כי זכינו אך בו - / הן הרי הוא אחד משלנו!
מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
