במלאת מאה שנים לקיבוץ, מרבים המברכים והמתברכים להשמיע את הקלישאה "מאה השנים הראשונות" וללהג על "מאה השנים הבאות", בהפגנת ביטחון של מי שמתאמץ מאוד לשכנע את עצמו. וכדי להוכיח לעצמנו את חיוניות הקיבוץ, אנו מתהדרים בחזרת הבנים ובאטרקטיביות המתחדשת של הקיבוץ.
מאחר והקיבוץ הוא בית, ודאי שאכלוסו, ודאי וודאי חזרת בנים, היא בשורה משמחת. אולם הקיבוץ הוא גם דרך חיים – כמה באמת חוזרים לדרך החיים? האם אטרקטיביות של בית בכפר, וילה בטבע, שכונת יוקרה באוויר הצח ומיזמי נדל"ן, מעידים על היות היישוב - קיבוץ?
אין ספק שעברו של הקיבוץ מפואר. השאלה היא, האם מה שצפוי לקיבוץ הוא רק עבר מזהיר? דומני ששאלת עתידו של הקיבוץ אינה רק השאלה האם ניתן לאכלס אותו כשכונת וילות כפרית, אלא האם הוא נושא בשורה לחברה הישראלית, של חברה אחרת, צודקת יותר, שוויונית יותר.
נתוני ה-OECD אודות מדינת ישראל מדאיגים ומבישים. מסתבר שמכל מדינות העולם החופשי המתקדם, ישראל היא המפגרת בתחומים חברתיים – הפערים בה הם הגדולים ביותר, מספר העניים בה הוא הגדול ביותר, מצב מערכות החינוך וההשכלה בה הוא מהפחות מוצלחים. מעניין, שהארגון הזה, שאין לחשוד בו בסוציאליזם, ההיפך הוא הנכון, מבין את חשיבותם של המדדים הללו – את היות הפערים החברתיים והכלכליים ביטוי לנחשלות ופיגור בהתפתחותה של חברה.
לא תמיד זה היה המצב. בשלושים שנותיה הראשונות של ישראל – היא הייתה המדינה השוויונית ביותר בעולם המערבי. האתוס עליו היא חינכה היה של חלוציות ציונית, צדק חברתי, סולידריות ושוויון. והנה, דווקא אז, ישראל הייתה המובילה במערב בתחום החינוך. מעניין להיווכח, שדווקא מערכת חינוך שליבתה הערכית הייתה שוויון וצדק, הגיעה להישגים ולמצוינות טובים הרבה יותר ממערכת החינוך של ימינו, שהליבה הערכית שלה היא הישגיות ומצוינות.
ובאותם הימים, הקיבוץ היה בשיא תפארתו והצלחתו. אין זה מקרה – בחברה שהאתוס שלה הוא ערכים של צדק, שוויון ושיתוף, הקיבוץ ניצב בכותל המזרח, ואף שמספר הבוחרים לחיות בו מצומצם, הוא מהווה עמוד האש של החברה, אוונגרד המגשים את ערכיה ומשפיע עליה. אין זה מקרה – בחברה קפיטליסטית, אנוכית, חומרנית ורודפת בצע, הקיבוץ איבד מיוקרתו והפך לשק החבטות שלה. ישנם מספר גורמים לשבר של התנועה הקיבוצית. אחד המרכזיים שבהם, הוא הירידה במעמדה בחברה הישראלית, עקב השינויים הערכיים המתחוללים בה.
אלא שדווקא בעת הזאת, דרוש הקיבוץ לחברה הישראלית יותר מבעבר – כחלופה ערכית, כהוכחה שאפשר לחיות גם אחרת, כנושא הדגל והלפיד של ערכי תנועת העבודה הציונית. אם אין הקיבוץ משמש חלופה כזו, הוא מאבד את ערכו וצדקת קיומו, גם אם הוא מתאכלס בהצלחה.
בדברי על אלטרנטיבה לחברה הישראלית, אין כוונתי שעליו לעמוד בראש המאבק החברתי בישראל, ובוודאי שאין כוונתי לגימיקים בחסות מרשק הפקות. כוחו של הקיבוץ כראש חץ במאבק על פני החברה, מותנה בכך שהוא עצמו, באורח חיי חבריו, מגשים דרך חלופית לחליי החברה הישראלית; שבתוכו מתקיימים חיים שוויוניים יותר, שיתופיים יותר, סולידריים יותר, צודקים יותר מבחברה הסובבת.
מה נדרש כדי שכך יהיה? האתגר הראשון הוא קיומם של קיבוצים שיתופיים רבים ככל הניתן, הצלחתם החברתית והכלכלית והעמדתם בידי התנועה הקיבוצית כמופת וכדגל שלה. האתגר השני הוא חיבור לקבוצות השיתופיות ולקיבוצים החינוכיים, המבטאים דרך שיתופית חדשה המשלבת משימתיות חלוצית בחברה הישראלית, ברוח ראשית הקיבוץ. אתגר מרתק לא פחות, עשוי לצמוח דווקא בקיבוצים המתקראים "מתחדשים".
האם הקיבוצים שלא עמד כוחם להמשיך בדרך השיתופית ויצרו קשר בין תרומה לתמורה, חייבים בהכרח להפוך ל"קיבוצים" מעמדיים, קפיטליסטיים, שיש בהם פערים גדולים, שיש בהם עוני, שיש בהם ניכור והסתגרות, שאין בהם ביטחון תעסוקתי, שהאידיאולוגיה שהם נושאים היא של דרוויניזם חברתי? אדרבא, דווקא קיבוצים אלה עשויים לשאת בשורה, אם לא יחקו את החברה הסובבת ויטמעו בערכיה, אלא להיפך – חרף יצירת הקשר בין תרומה לתמורה, הם יתבססו על רמה גבוהה של שיתופיות וערבות הדדית ועל רמה נמוכה של פערים; אם אותם קיבוצים יגלו יצירתיות חברתית ויבנו דרך של התחדשות קיבוצית, דרך ביניים של מימוש רך יותר של ערכי הקיבוץ, הם יהיו ההוכחה שאפשר גם אחרת, ויהוו אלטרנטיבה חברתית לא פחות מן הקיבוצים השיתופיים.
נכון להיום, לא זה המצב, אך אין זה מן הנמנע, שלאחר המעבר הקיצוני אל הקוטב הקפיטליסטי הקיצוני, יחזרו אותם הקיבוצים לדרך אמצע.
השילוב של שלושת האתגרים האלה, כאלטרנטיבה לחברה הישראלית, הוא שעשוי להבטיח שלתנועה הקיבוצית תהיה משמעות מעבר לזכויות העבר שלה. השילוב של שלושת האתגרים הללו הוא שעשוי להחזיק יחד, בתנועה אחת, את כל הקיבוצים. שהרי אין משמעות לתנועה, שהמשותף ליישוביה הוא רק תעודת הלידה ומים מוזלים.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
