הבלוג של אורי הייטנר

קורס מובילי קבלות שבת

מפגש שני: 14.10.10

18:00 - פתיחה: השמעת "שיר ליל שבת" ("התבואי אליי הלילה") בביצוע חוה אלברשטיין.

סבב: מה עשיתי בקבלת השבת השבוע (או האחרונה).

18:30 – שיעור עם אמנון ריבק והגיטרה: קבלת שבת במרחב החילוני.

19:45 – הפסקה.

20:00 – שיעור: "מן האופל אל בדולח השבת"  - השבת בשירה החדשה

במפגש הראשון עסקנו במהותה ומשמעותה של השבת, ובעיקר של קבלת שבת – ההבחנה בין הקודש והחול, קבלתה של השבת. בחלקו הראשון של המפגש – בקבלת השבת.

בשירה החדשה – שירים רבים. מתארים את אווירת השבת ודגש על המעבר בין החול לקדושת השבת.

1. ביאליק: "אמי, זיכרונה לברכה".

ש. מה ליבת הסיפור? מי הם הגיבורים? האם המרכז הוא צדיקותה של האם? או שמא התרסה כלפי חוסר הצדק של ההשגחה העליונה המהתלת בנאמנים שבנאמניה? תיאור של משחק ציני של אלוהים ברגשותיה. מצד אחד – צדיקות האם. מצד שני – אטימות האל. השיר נכתב בתקופה שלאחר עזיבתו את הדת, ויש בו מימד חזק של ביקורת והסתייגות, מחאה על הגורל היהודי. אך בסופו של דבר, דבקותה של האם גברה, ומכאן קרה לה הנס.

שבת – מקדש בזמן (השל – שיעור קודם). השביס והחלפת השמלה – "אפילו דבר מעט, ולכבוד שבת עשאו – הרי זה עונג" (ר' חיא, שיעור קודם).

"אור משנה" = אור כפול בעוצמתו.

כותרת המשנה "משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק" מעידה שאין זה שיר אוטוביוגרפי על חוויות ילדותו אלא אגדה עממית, סיפור חסידי. ר' ישראל דב מווילדניק – צדיק חסידי, שסבתו של ביאליק הייתה בתו החורגת וגדלה בביתו.

השיר נכתב בעת ביקור של ביאליק בלונדון ב-1931 לצורך גיוס כספים להצלתה של הוצאת הספרים שלו "דביר". על פי עדות של הסופר מרדכי עובדיהו, שהתלווה לביאליק בביקור, בגרסה המקורית הקריבה האם בלב שלם את עינה, כדי שתוצת מחדש השבת.

הסיום – האור שנגלה הוא האור הגנוז של ימי הבריאה, שבו ראה אדם הראשון מקצה העולם ועד קצהו, והוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא.

2. ביאליק: "שבת המלכה"

לשיר את השיר. ביאליק הגדיר את השיר כ"פזמון". נכתב מלכתחילה להלחנה. ש. עם אילו מזמורים / פיוטים הוא מתכתב? בראש ובראשונה עם "שלום עליכם מלאכי השלום". כל בית מסתיים בשורה מ"שלום עליכם" והוא מעין מדרש עליה. וגם עם "לכה דודי" – "בואי בואי המלכה" וב"לכה דודי": "בואי כלה, שבת מלכתא".

השיר מתאר את השבת מכניסתה ועד צאתה – המקדש בזמן.

החמה מראש האילנות הסתלקה – מופיע גם ב"אמי זכרונה לברכה": "ויהי ערב שבת, החמה בראש האילנות".

3. זלדה: "קידוש"

התגלמות ה"ארמון בזמן". ש. מיהם גיבורי השיר? הסבא, והמילים הקדושות. הניגוד בין מציאות החיים הקשה: "הדווי", "בבור עוני", "ענות אבל", "האופל", "בוהו יאושים", לבין השבת: "מסע זורח", "בדולח השבת", "חג ידידות". את הנס הגדול, מחולל שיתוף הפעולה בין הסבא לבין המילים הקדושות של הקידוש, שיחד מצליחים להפוך את החול הקשה והמעיק לחג, הראוי ל"הלל".

כסיל וכימה = "עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ."  עמוס ה, ח.

"הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ." איוב לח לא.

"כסיל וכימה בבור עוני" – בשבת הסבא מארח בבור העוני את הכוכבים.

4. אמיר גלבוע: "ככה כמו שאני הולך"

גם כאן הניגוד בין סבל החול, לבין השבת שהיא התקווה והציפיה למציאות אחרת. אין הוא מתאר את הנס המתחולל מדי שבוע עם כניסת השבת. השבת קשה להשגה "אם אקבל פני שבת המלכה". אין הוא רוצה להתקדש, ללבוש בגדים מיוחדים וכו', אולי מתוך חשש להתאכזב אם השבת = גאולת הנפש לא תגיע. הוא מעדיף לקבל אותה כמות שהוא – בבגדי היום יום ובחולשת הגוף והנפש. הוא מייחל לכך ששבת המלכה תקבל אותו. או אז, ילבש גופו שבת יום יום וגופו ונפשו יתחזקו. הוא שואף יום יום לקבל את שבת המלכה.

השבת, אינה דווקא היום השביעי, אלא אותה מציאות של התעלות, שעלולה לא להגיע ביום השביעי, אך עשויה להגיע גם ביום אחר. פירוש אחר: אם יזכה שהשבת תקבל אותו, היא תאיר באופן אחר את כל ימי השבוע, את בגדי היום יום שלו ואת גופו ונפשו.

כיוון נוסף – הוא רוצה שהשבת תקבל את פניו כמו שהוא. הוא לא צריך להתחפש.

5. עלי אלון: "תהילים על הדשא הגדול"

חלקו הראשון – תיאור פסטורלי מקסים של הרגע הקסום: כניסת השבת אל חצר הקיבוץ. הרגע הקסום שזכור לו מילדותו, ונמשך בחייו כאב ומחר כסב. "בשבילי זו השעה היפה בעולם. ביקום כולו".

החלק השני – בסוגריים, כאילו מובלע ופחות חשוב, אך יש בו מסר מאיים. הרגע הקסום הזה הוא דבר חומקני, שיש בו הבטחה גדולה, אך הוא מסתיר גם קללה "התלויה תמיד כמו חרב מתהפכת". צריך להיות זהירים אפילו במחשבה, כדי לא להעיר את הקללה.

חלק קצת מסתורי – מהי אותה קללה ומהי הברכה שבשעה הזאת? יש כאן משהו ברובד הרבה יותר עמוק מהאידיליה של אווירת ליל שבת בקיבוץ. מה הדבר? השעה מצטיירת כמין הבטחה גדולה, שניתן להחמיץ אותה אם לא ננהג כראוי.

החרב המתהפכת – שומרת על גן העדן. הקללה – בזיעת אפיך תאכל לחם. לעומת גן העדן = לעבדה ולשמרה, אך הלחם בשפע, אינו מותנה במאמץ. הכניסה לשבת כמוה כקורטוב גן העדן. אסור להחמיץ את השעה, שתמונה בה קללת החולין, כלומר קללת החיים שאין בהם שבת. כחוט השערה בין החמצת השעה לבין הזכיה בה.

סיפור אחר המתאר את שעת כניסת השבת כהבטחה גדולה, שמימושה תלוי בנו, מתוך "שבחי האר"י": "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים". [מזכיר את "לפני שער הדין" של קפקא. ב"ג: "עתה או לעולם לא"]. חזן "כף המאזנים".