הבלוג של אורי הייטנר

אני חסיד של תנועות הנוער ורואה בהן את הבטחת העתיד של החברה הישראלית. אולם אני גם ער לסכנות הכרוכות בהן – היכולת לעשות מניפולציות אידיאולוגיות על הנוער; מניפולציות של דמגוגיה ופופוליזם, של צדקנות וזעם קדוש, של הימנעות מחשיבה מורכבת והיצמדות לדיכוטומיות של שחור-לבן טובים-רעים, לדיון מתלהם, שטחי ורדוד.

כזוהי התגייסות תנועות הנוער לג'יהאד נגד הדחליל ה"גזעני" וה"פשיסטי" – הצעת השינוי בחוק האזרחות. מאז זיוף האורגזמה הבלתי נשכח בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי", לא היה זיוף כמו המחאה הזאת. למרבה הצער, גם "הדף הירוק" הצטרף לחגיגה והוסיף עוד קיסם למדורה. עמוד השער של העיתון ב-14.10.10 דמה לפשקוויל על קירות מאה שערים יותר מאשר לשער של עיתון. זוהי עיתונות מגויסת במרעה. זו הרתמות מתלהמת ללא עצירה לרגע לחשוב, להטיל ספק.

איני חסיד של השינוי בחוק. להיפך, מיד כששמעתי על ההצעה, כתבתי נגדה מאמר, שפורסם בטור שלי ב"ישראל היום", ביום בו קיבלה הממשלה את החלטתה. אולם לא כל דבר שאיני אוהב, שאני מתנגד לו, הוא "גזענות". במקרה זה, אין אפילו קצה קצהו של שמץ גזענות, פשיזם, כהניזם, כל מה שהוטח בחוק הזה, במסע הסתה רווי באלימות מילולית.

מול הפאניקה של "פשיזם עלינו", אני מציע לבדוק את העובדות. מה נשתנה בהצעת החוק לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה – כביטוי לכתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". גם בכך אין כל שינוי. היום כל מתאזרח מבחוץ, שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל שלה הוא מצהיר אמונים היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית".

השינוי הזה נחוץ? לא. מיותר? כן. גימיק? כן. כיוון שהוא יוצר רוב מהומה על לא מאומה, הוא גם מזיק. אבל האם יש בו שמץ של גזענות? אם זו גזענות, הרי המצב הנוכחי, הוא גזענות. אם זו גזענות, צודקים אלה שיוצרים דה לגיטימציה לישראל ומציגים את הציונות כגזענות. במקום להתמודד עם ההצעה ולבקר אותה כמות שהיא, נוצר קמפיין של הפיכתה לדמון מדומיין. במקום דיון על ההצעה – מתקפת הסתה על הדמון, מסע הפחדה מפני הדחליל.

מה הגורם לקמפיין הזה? יש לו גורם פוליטי וגורם תרבותי.

הגורם הפוליטי הוא הצורך הנפשי לסמן אויב ב"ימין" כדי להלחם בו. כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ, להקים מדינה פלשתינאית, ורוב הסיכויים שנתניהו אינו מתכוון ללכת בדרך הפשרה הטריטוריאלית של רבין אלא בדרך הנסיגה המלאה של ברק ואולמרט; כאשר נתניהו מקפיא באופן גורף את הבניה בכל השטחים ובמזרח ירושלים, מה שאף ראש ממשלה ממפלגת העבודה או מקדימה לא עשה מעולם – מי האויב? ממציאים אויב. ומכאן כל הקמפיין השקרי של "הגנה על הדמוקרטיה מפני הפשיזם".

הגורם התרבותי חמור ומסוכן הרבה יותר – השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני והאנטי ציוני, שציפורניו ננעצות בעומק החברה הישראלית והשפעתו המזיקה מתפשטת אל לב המיינסטרים הישראלי. בשם "הנאורות" מנסים להשתיק כל ביקורת על הזרם האנטי ציוני באקדמיה. והנה, לפתע המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" מוצג כ"גזעני", כמיטב תעמולת הזוועה של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

החלחול של השיח האנטי ציוני לתוך החברה הישראלית הוא הסכנה האמיתית; הוא מסוכן אלף מונים יותר מהדמון ה"גזעני", ה"פשיסטי", ה"כהניסטי", שהינו דמון מדומיין, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

                                                                                                                                                                                                             * "הדף הירוק"