הבלוג של אורי הייטנר

חנוכת היכל התרבות באריאל היא חג לאריאל. אחרי שלושים שנות קיום, סוף סוף יש לעיר הזאת אולם תרבות מכובד משלה – זה חג גדול בעבורה.

חנוכת היכל התרבות באריאל היא גם חג לתרבות הישראלית. כל פעולה המפיצה את התרבות ומרחיבה אותה, ומאפשרת לה להגיע לציבור גדול יותר, הוא תרומה חשובה לתרבות הישראלית. בוודאי, כאשר מדובר בעיר שעד כה לא היה בה מבנה שפתח אותה לתרבות על גווניה השונים (מופע של זמר בודד ניתן לקיים בכל מועדון קטן, אולם הצגות, אופרה, קונצרטים של תזמורת מלאה וכו' אי אפשר לקיים ללא היכל תרבות ראוי לשמו). אין המדובר בעוד מבנה תרבות בגוש דן או בירושלים, אלא בעיר שאזרחיה לא יכלו ליהנות ממגוון התרבות.

אולם מה שעושה את חנוכת היכל התרבות באריאל ליום חג לתרבות הישראלית, הוא בעיקר ה-אף על פי כן. כן, למרות ההסתה, למרות החרמות, למרות הדה-לגיטימציה – ההיכל קם וישקוק תרבות. הרמת היד הגסה והאלימה, יד החרם, על היכל התרבות – יותר משהייתה הרמת יד על אריאל, היא הייתה הרמת יד על התרבות הישראלית.

אותם אמנים הקוראים להחרים את אריאל, לא יהססו להופיע, אפילו בהתנדבות, בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים בבתי כלא. לא יהיה להם כל קושי להופיע בפני כל אויב מעבר לקווים. בצדק. אבל כאשר מדובר באחים, באזרחים נאמנים שהתיישבו על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות באריאל – הם מחוץ לתחום. הם אינם זכאים למימוש זכותו של כל אדם. כלפיהם לא יתנהגו האמנים כאמנים, לא יתנהגו כאנשי תרבות. מסתבר, שעשרות שנות דה-הומאניזציה אינן יכולות שלא להשפיע.

הדבר המשמח ביותר, ההופך את האירוע באמת לחג לתרבות הישראלית, הוא שרוב מניינו ובניינו של ציבור האמנים בחרו בתרבות ולא פנו לחרם. כאשר האנשים שרק לפני חודש טענו שהם פשוט נענים לצו מצפונם, ראו שציבור האמנים אינו איתם, הם הסלימו ועברו להסתה, לקריאה לאמנים אחרים להחרים את אריאל. זה לא יעזור להם. רוב האמנים יבחרו בתרבות.

"לא מדובר בפקידים אלא באמנים" הזדעק שדר הרדיו אריה גולן. היא הנותנת – אילו היה מדובר בפקידים שהיו בוחרים לא לתת שירות לאזרח בשל מקום מגוריו או השקפתו הפוליטית, היה זה עוול חמור ביותר. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר באמנים, שנשמת אפם היא להופיע בפני כל אדם. הקוד האתי הבלתי כתוב של האמנים, דורש זאת מהם, כמעט ברמה של שבועת היפוקרטס של הרופאים.

בשבוע שעבר, התעמתתי בנושא חרם האמנים עם איש התיאטרון עודד קוטלר, באירוע לציון יום השנה לרצח רבין בקיבוץ שער הגולן. תחושתי הייתה שאני בוויכוח עם חרדי. הוא כל כך דבק בדתו, עד שאטימותו לכל גישה אחרת היא מוחלטת. לדת של קוטלר יש מנטרה אחת – "הכיבוש". הכל מתחיל ונגמר במנטרה הזאת. הדת הזאת פוטרת את חסידיה השוטים מכל מחשבה – די באמירת המנטרה.

למרבה השמחה, רק קומץ זעיר מבין האמנים הישראלים נכנעו לשטיפת המוח הזאת. אין זה אומר, כמובן, שאותם אמנים תומכים בהתיישבות באריאל או בכל מקום אחר. פשוט, אין קשר בין הדברים. אמן, ככל אזרח, רשאי לחשוב שהקמת אריאל בטעות יסודה ולתמוך בעקירתה לאלתר ואף לפעול לקידום האג'נדה הזאת בכלים הרבים שהדמוקרטיה מעמידה לרשותו. אין זה פותר אותו משליחותו כאמן, להביא את אמנותו לכל אדם ובוודאי לבני עמו ואזרחי מדינתו.

בקרב בין התרבות לבין מי שהרימו עליה את ידם, התרבות ניצחה. אני מאמין שגם במערכה כולה – התרבות תנצח.

* BSH