קלון או קמבק? יוטל קלון או לא יוטל? כן או לא? כמו נער מאוהב התולש עלעל עלעל – אוהבת? לא אוהבת?
מכל פרשת הנגבי, הקלון העיקרי הוא על המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל, שציפתה בקוצר רוח להכרעת השופטים – האם צחי הנגבי עומד להיות האדם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, או להיפלט ממנה.
לא הייתה זו ציפיה להכרעת הדין – האם האדם עבר עבירה או לא, האם יורשע או יזוכה. הוא הרי הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. יתר על כן, בזיכויו על פרשת המינויים הפוליטיים, הוסבר שהזיכוי הוא טכני, הנוגע למועד חקיקת החוק, אבל אין עוררין על כך שהעבירה נעשתה, ומשמעותה המוסרית והציבורית חמורה מאוד – שפע מינויים בלתי ענייניים, של אנשים בלתי מתאימים לתפקידם, כאתנן פוליטי לקראת הפריימריס בליכוד. יש בכלל שאלה של קלון?
הקלון נובע מהחלטת שופט, או מאופי העבירה? הרי בחברה מתוקנת, מי שעשה מעשים כאלה – קלונו מובן מאליו, מעצם המעשים שעשה. בחברה מתוקנת, די בכך שהמעשים נעשו כדי להמיט על עושיהם קלון, ללא קשר אם יורשעו בפלילים או לא. ובמקרה הזה, שבו האדם הורשע בפלילים – יש צורך בפסיקת שופט כדי לקבוע את קלונו?!
השיטה הזאת דפוקה. תפקיד בית המשפט לקבוע האם הנאשם אשם או זכאי, ואם הוא אשם לגזור את עונשו. תפקיד הציבור לפסוק האם יש בעבירה קלון.
הקלון אמור להעמיד בפני איש הציבור רף דרישות אתיות, מוסריות, נורמטיביות - גבוה יותר מן הרף הפלילי. הרשעה בעבירה פלילית היא סף נמוך מאוד. לא כל מה שאינו עבירה פלילית – כשר ולא כל מי שלא הורשע בדין – צדיק. הרף הנורמטיבי אמור להיות רף של קלון – קלון מוטל על אדם שעשה מעשים בלתי נורמטיביים, גם אם אינם פליליים.
אצלנו הכל הפוך – לא זו בלבד שאין רף נורמטיבי של קלון, אלא רק רף פלילי; הקלון מאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך ולמלא תפקידים ציבוריים, אם בית המשפט לא הטיל עליהם קלון, כפי שהיה במקרה של חיים רמון – עבריין מין ששודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו, כיוון שבית המשפט קבע שאין בעבירה זו קלון.
כל הסיטואציה הזאת היא פרי באושים של המשפטיזציה. לכאורה, הציפיה לקמבק של הנגבי, אם לא יוטל עליו קלון, מעידה על הריקבון של המערכת הפוליטית, ומכאן שרק בית המשפט מציל אותנו מידי עצמנו. אולם המציאות הזאת היא במידה רבה תוצאת הפליליזציה והמשפטיזציה, שבמקום רף מוסרי העמידה סף פלילי, כשומר הגדר של החיים הפוליטיים בישראל.
* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"