הבלוג של אורי הייטנר

כאדם נאור, פתוח, מתקדם וליברלי (שכחתי משהו?), המחויב להיות קשוב ואמפתי לקולו של האחר, לנראטיב של הפלשתינאי, ולתת מקום לסיפור הנכבה, יצאתי לשוטט בסיור וירטואלי מודרך באתר של עמותת "זוכרות" – העמותה הפועלת להנחלת תודעת הנכבה בישראל.

וכך, בשיטוטיי, הגעתי לכפר סמח' שעל שפת הכינרת. ומה קראתי אודותיו? את השורות הבאות: "התנחלויות ציוניות שהוקמו על אדמתו אחרי 1948 – צמח (מרכז אזורי), מעגן, תל קציר. התנחלויות ציוניות שהוקמו לפני 1948 – מסדה ושער הגולן".

אופס... התנחלות שער הגולן? נתפסתי בקלקלתי. כידוע, אדם נאור ומצפוני (זהו, ידעתי שחסרה לי מילה) חייב להדיר רגליו מהתנחלויות, ולבטח לא להופיע על במותיהם. ואילו אני, רק לפני שבועיים הופעתי ברב שיח בהתנחלות הציונית שקמה לפני 1948 שער הגולן. מילא אני, בר שיחי ברב השיח היה עודד קוטלר, מראשי ומארגני החרם – אף הוא הפר את החרם והופיע בהתנחלות. ולאן נוליך את החרפה?

****

בערב לציון יום השנה לרצח רבין, התעמתתי בשער הגולן עם עודד קוטלר בשאלת חרם האמנים על אריאל. על מידת הצלחתי ניתן להסיק מכך שבעקבות הערב 35 מחברי הקיבוץ חתמו על עצומת תמיכה בחרם. מן הסתם, הגורם לכך הוא שילוב בין כושרי הרטורי הירוד לחולשת טיעוניי. לא נותר לי אלא לשתף את הקורא בתחושותיי בערב.

היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – "לך תתווכח עם הודעה מוקלטת". לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת.

הוויכוח בשאלת גבולות המדינה הוא לגיטימי וראוי. אני עקבי בתמיכתי בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקים נכבדים מיהודה ושומרון, ותספח חלקים אחרים, ובהם אריאל. כמובן, שלגיטימיות בעיניי גם עמדות השוללות פשרה ודוגלות ב"אף שעל" – אם זו גישת ארץ ישראל השלמה השוללת ויתור על אף שעל, או גישת הנסיגה

 המלאה, התובעת נסיגה מכל שעל.   

זהו ויכוח מורכב, הבנוי מסוגיות של הזכות על הארץ, הצורך בפשרה, השלום, הביטחון, הדמוגרפיה, ההתיישבות וכן הלאה. הבעיה בחרם, אינה רק האקט האנטי תרבותי של חרם על ציבור אזרחים רחב, הניסיון להדיר אותו מחיי התרבות, והפגיעה ההרסנית בחיי התרבות מצד אמנים הנוהגים בניגוד מוחלט לקוד האתי המובהק של האמנות (הרי אין ספק שאותם אמנים, בצדק, לא יהססו להופיע, גם בהתנדבות, בבתי כלא בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים, שהרי הם בני אדם, כל בני האדם זכאים לחיי תרבות וחובתם המוסרית של אנשי התרבות לספק את התרבות לכל). מדובר גם בדה-פוליטיזציה של הדיון הציבורי, וניסיון להחליף דיון רציונאלי מורכב, בדה לגיטימציה והדרה מוחלטת של המתנחלים, כביכול בשם המוסר, כך שאין עוד צורך בדיון.

הבעיה היא, שאם מתעלמים מכל המורכבות, ומקבלים את טיעון הדה-לגיטימציה – יקשה להסביר מדוע "ההתנחלות הציונית שער הגולן" לגיטימית. בדיון פוליטי בין עמדות לגיטימיות, ניתן להסביר מה ההבדל, למשל, בין אריאל ליצהר, או בין שער הגולן לאריאל. אולם הנימוקים לדה-לגיטימציה מצפונית, כביכול, שבעטיים האמנים מחרימים את אריאל, אינם יכולים לעצור בקו הירוק. מי שמקבל את הטיעונים הללו, יתקשה לדחות את טיעוני "זוכרות" נגד "ההתנחלות הציונית שער הגולן".

למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל היישובים, הפלשתינאים שיגרו משם אלפי טילים על שדרות ויישובי שער הנגב? כיוון שמבחינתם אין הבדל בין נווה דקלים לשדרות ובין נצרים לנחל עוז. לא בכדי הפלשתינאים מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. לא בכדי הפלשתינאים דחו את הצעותיהם של ברק ואולמרט לנסיגה מלאה מכל השטחים (עם אי אלו חילופי שטחים) ולחלוקת ירושלים, כיוון שאינם מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה. לא בכדי ישראל מצויה תחת מתקפת דה-לגיטימציה על קיומה. כיוון שאין בעיניהם הבדל בין ההתנחלות הציונית אחרי 1967 אריאל, להתנחלות הציונית לפני 1948 שער הגולן. כשבשער הנגב רוצים ללמד באופן שוויוני את שני הנראטיבים, הישראלי והפלשתינאים, מדובר בלגיטימציה לשלילת זכות קיומו של קיבוץ שער הגולן.

לכן, כאשר חברים רבים בשער הגולן מזדרזים ליצור דה-לגיטימציה לאריאל ולתמוך במחרימיה, כדאי שיקדימו וישאלו את עצמם, אם אין הם יוצרים תקדים שיפגע בהם. כי יש מי ש"זוכרות" שבעצם שער הגולן היא התנחלות בלתי לגיטימית על אדמה פלשתינאית כבושה.

* "ידיעות הקיבוץ"