הבלוג של אורי הייטנר

ביום ב' הקרוב תצביע הכנסת בקריאה שניה ושלישית על הצעת החוק המחייבת משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני. וזה מוזר, הרי יש כבר חוק כזה. כן, הוא לא כל כך ידוע, אבל ב-1999, לפני 11 שנים, החליטה הכנסת שכל נסיגה משטח שבריבונות המדינה, מחייבת תמיכה של רוב חברי הכנסת (כלומר 61 ח"כים לפחות) ומשאל עם. מדוע, אם כן, יש צורך בחוק חדש? מאחר ובחוק המקורי הותנתה כניסתו של הסעיף הנוגע למשאל עם לתוקף, בחקיקה המסדירה את מתכונת משאל העם.

קבלת החוק, אמורה הייתה לסיים את הוויכוח אודותיו. במדינה מתוקנת, משהתקבל החוק, גם מתנגדיו היו מפשילים שרוולים ומצטרפים למהלך חקיקתי נמרץ, להסדרת מתכונת המשאל. למרבה הצער והבושה, 11 שנים חלפו והצעד המתבקש הזה טרם נעשה. ובכל פעם שהחוק עומד להצבעה, מתנגדיו מעלים סייגים המבטאים בורות מביכה – אם מתוך אי הכרת העובדות או חמור יותר – על אף ידיעת העובדות, מתוך הנחה שהציבור אינו מודע להן.

הטענה המרכזית נגד המשאל, היא שהוא מנוגד לדמוקרטיה, או למצער – סותר את המשטר הפרלמנטרי. טענה זו מופרכת מעיקרה ומשוללת כל יסוד. הטענה, שהצבת נושא מרכזי להכרעת העם ומתן זכות לכל אזרח להיות מעורב, לקחת אחריות, להשפיע ולהכריע, מנוגדת לדמוקרטיה, מבטאת אי הבנה יסודית של מהות הדמוקרטיה – שלטון העם למען העם. אין אפשרות מעשית לנהל מדינה אלא בדמוקרטיה ייצוגית, אך הכרעות היסטוריות גדולות – ראוי להביא להכרעת העם. כך נהוג ומקובל במתוקנות שבדמוקרטיות. הנהגת משאל עם בישראל, בסוגיות קרדינאליות הנוגעות לריבונות המדינה, לא רק תשדרג את הדמוקרטיה הישראלית, אלא תכניס את ישראל למועדון היוקרתי הדמוקרטיות המתוקנות.

על פי חוקת האיחוד האירופי, ההחלטות הנוגעות להצטרפות מדינה לחוקה, כמו קבלת אמנת מאסטריכט (אמנת היסוד של האיחוד האירופי), אימוץ האירו כמטבע וקבלת אמנת ליסבון (חוקת האיחוד) מחייבות משאל עם בכל אחת ממדינות האיחוד. גם בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, ההחלטה להצטרף לשוק האירופי המשותף ב-1975 התקבלה במשאל עם. 

למה דווקא החלטות אלו מחייבות משאל עם? מאחר וההצטרפות לאיחוד האירופי כרוכה בכרסום בריבונותה של המדינה. החלטה כה מרחיקת לכת, כמו שינויים בריבונות, מחייבת את הכרעת הריבון. בדמוקרטיה, גם בדמוקרטיה פרלמנטרית, העם הוא הריבון. לכן, החלטות בסדר גודל היסטורי כזה, הנוגעות לריבונות – אין להשאיר למשחק הפוליטי, לאפשרות של רוב מקרי, לאפשרות של החלטה באמצעות סחר מכר פוליטי, אלא מקובל להביא אותן להכרעת הריבון.

אין שינוי משמעותי יותר בריבונות, מאשר ויתור על שטח שבריבונות המדינה. אם החלטה כמו המרת מטבע מחייבת משאל עם – קל וחומר שוויתור על שטח ריבוני מחייב זאת.

בעקבות אישור החוק בוועדת השרים לחקיקה, יצא נגדו אהוד ברק בחריפות וכינה אותו "מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום". כיצד משאל עם פוגע ברצון העם? כנראה שצריך להיות מפרק שעונים כדי להבין את ההיגיון מאחורי אמירה כזאת. אולם לגבי עצם יציאתו של ברק נגד משאל העם, בשם השלום, כדאי להזכיר מספר עובדות: את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה.

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחויב להחלטת רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. בבחירות 1999 החרה החזיק אחריו אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחויבותו למשאל העם.

עוד טרם היבחרו לראשות הממשלה, הצביע ברק, ראש האופוזיציה, יחד עם רבים מחברי סיעת העבודה, בעד "חוק שריון הגולן" – החוק שסייג נסיגה משטח ריבוני בהכרעת העם במשאל עם. רק לפני שנתיים הצביעה סיעת העבודה כולה בעד אותה הצעת החוק, העומדת כעת על הפרק, שהוצעה בידי חברי כנסת מ"קדימה" (אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם). ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד בקריאה ראשונה, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שניה ושלישית. לאחרונה, הוחלה הרציפות על החלטה זו, כדי שניתן יהיה להגישה היישר לקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. האם קצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, גרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

כל הטענות נגד משאל העם, מבטאות פחד מעמדת העם ורצון לעקוף את הציבור באמצעות מניפולציות פוליטיות. קבלת החוק על משאל עם תהיה חג לדמוקרטיה הישראלית. שילוב משאלי עם בסוגיות היסטוריות הנוגעות לריבונות המדינה, בשיטה הפרלמנטרית של ישראל, ישדרג באופן משמעותי את מהות הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל לאחר קבלת החוק הזה, תהיה מדינה דמוקרטית לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום.

* "ישראל היום"