הבלוג של אורי הייטנר

כשאני רואה על לוח המודעות בקיבוצי הודעה על הרשמה לתכנית מנהיגות קהילתית לנוער, מתרחב לבי. אני מאמין גדול בנוער הבוחר במנהיגות, הבוחר להיות ראש גדול, לצאת מקוניכייתו ולפעול למען הכלל, למען הציבור, למען הקהילה; לחולל שינוי חברתי. תפקידה הראשי של מערכת החינוך הבלתי פורמאלי הוא לעודד מנהיגות קהילתית כזאת; כך אני נהגתי כשהייתי מופקד עליה ואני שמח לראות כל יוזמה חדשה בכיוון.

ובכל זאת, נחמץ לבי לנוכח המודעה, מאחר והיא הבהירה לי סופית שתם עידן תכנית של"ג. תכנית של"ג – שמיניסטים למען הגולן, הייתה ספינת הדגל של תכניות מנהיגות הנוער הגולני בעשור האחרון. לב התכנית היה החיבור בין נוער דתי ונוער החילוני הפועלים יחד, לומדים יחד, מכירים זה את זה ומקדמים יחד את קהילת הגולן, הקהילה המשותפת לכולנו.

למרבה הצער, לאחר שנה מוצלחת ביותר – שנת הפעילות תשס"ז (2006-2007), בהובלתם של אסף רז ז"ל ויבל"א עדי גבר, החלו הקשיים והבעיות, שהובילו לגוויעתה האיטית של התכנית, עד שנסגרה סופית. הקשיים והבעיות לא נבעו כהוא זה מהנוער. נהפוך הוא – הנוער שהיה שותף לתכנית הבין את חשיבותה ורצה לפעול בה. הקשיים נבעו מהתערבות המבוגרים, שלא אהבו את הרעיון, פעלו להכשלת התכנית ולאורך שנים הציבו מכשולים שלא איפשרו את הצלחתה.

איני אוהב את החלוקה בין חילונים ודתיים. אישית, אני מסרב להגדיר עצמי על פי התגיות המיושנות הללו.  אך במקרה זה, אי אפשר לטייח. במקרה זה מי שהכשילו את התכנית היו גורמים מובילים בגוש הדתי בגולן, המתנגדים לחיבור וקשר בין הנוער הדתי והחילוני בגולן, מחשש שתשפיע לרעה על הנוער שלהם. כל כך חבל שהם הצליחו.

הגישה הבדלנית הזאת שלילית ביותר, מסיבות רבות. ראשית, היא מנוגדת לרעיון הנשגב של אהבת ישראל, של אחדות ישראל; היא מעמיקה את השסע והקיטוב בין חילונים ודתיים בעם ישראל ובחברה הגולנית. כמי שמאמין בכל לבי ברעיונות הללו, צר לי על כך מאוד. שנית, היא מבטאת מסר כפול, כיוון שאלה שמובילים אותה מרבים לדבר על הערכים של אהבת ישראל ונוהגים בדרך הפוכה. הנוער חכם וקולט את הזיוף, ואין פגיעה גדולה יותר בחינוך מאשר מסר כפול. הרי מחנכים האומרים לתלמידיהם שאחדות ישראל חשובה, אבל שיפגשו עם חילונים רק אחרי גיל 18, לאחר שיעוצבו, מעבירים להם מסר, שמדובר במפגש עם תופעה כל כך שלילית ומזיקה, שעליהם להתחסן היטב היטב בטרם יחשפו לה. זאת אהבת ישראל? זאת אחדות ישראל? שלישית, אנשי החינוך המונעים את המפגש עם הנוער החילוני, מביעים בכך אי אמון בחינוך של עצמם. ילד שנולד והתחנך ביישוב דתי, למד בגן דתי ובבית ספר דתי, אחה"צ למד בתלמוד תורה, פעל בשלוחה הדתית של המתנ"ס וב"בני עקיבא", הלך לישיבה תיכונית או לאולפנא – אם כל הצידה לדרך העצומה הזאת עלולה "להתקלקל" אם בגיל 17 יפגש פעם בשבועיים לכמה שעות עם נוער חילוני, מה שווה כל אותה הצידה? רביעית, השאלה אינה רק שאלת הנוער הדתי אלא גם שאלת הנוער החילוני. המפגש המשותף יתרום בצורה בלתי רגילה הן לחינוכם של הנערים הדתיים והן לחינוכם של הנערים החילונים. אני רוצה שילדיי יפעלו בצוותא עם בני גילם הדתיים, כי הדבר חשוב לחינוכם כבני אדם, כיהודים וכישראלים. איני רוצה לסגור אותם בבועה חילונית. האם אנשי החינוך הדתיים המונעים את המפגש אינם רואים עצמם נושאים באחריות גם לילדי הגוש החילוני? הרי מותר הציוני על החרדי, הוא בתחושת אחריותו לכלל ישראל, ובמיקרוקוסמוס שלנו – בתחושת האחריות לכלל הגולן.

****

לפני שנים אחדות ציטטתי כאן מכתב נאצה של חבר באחד המושבים בגולן, בעקבות מכתב שקיבל מן המתנ"ס ושעליו התנוססה הכתובת בס"ד (היה זה מכתב שכתבה עובדת דתיה). על מכתבו אליי, השבתי בחריפות, במכתב פומבי מעל דפי "שישי בגולן".

בעקבות אותו מאמר, פנה אליי אחד מחשובי הרבנים בגולן, שיבח אותי על תגובתי הנחרצת והביע זעזוע מהשנאה והבורות של כותב המכתב אותו ציטטתי. איני יודע למה התאפקתי, ולא השבתי לו – וכי מה הוא חושב? שאפשר להסתגר בגטאות מבלי שיהיה לכך מחיר כבד? פירוד גורם לניכור. ניכור גורם לשסע. שסע גורם לשנאה. מי שזורע פירוד, אל יתפלא כשהוא קוצר שנאה.

המיתוס אודות הגולן כמודל ליחסים נפלאים בין חילונים ודתיים, מבוסס על העבר. טעינו כאשר הקמנו יישובים נפרדים (כולל הקיבוץ שלי), אך עד סוף שנות ה-90 השכלנו ליצור מערכת שכנות ושותפות נפלאה בין תושבי היישובים החילונים והדתיים, שהגיעה לשיאה בשנות המאבק על הגולן. אך משהסתיים המאבק, החל פרק חדש ושלילי. החברות שנוצרה עם השנים נשמרת, אולם עשר שנים של מניעת מפגשים בין הנוער החילוני והדתי גרמו נזק גדול, והנזק הולך וגדל. אני מקווה שאיננו זקוקים לחרב עקירה, חלילה, כדי להתאחד.

עלינו להתעשת ולהיות באמת מופת לעם ישראל כולו, של אחדות יהודית. היום אנו הולכים ומתרחקים מן החזון הזה.

אף על פי כן אני אופטימי. למה? לא רק כיוון שאני אופטימיסט חשוך מרפא, אלא גם כיוון שמול הרוח הרעה הזאת, מתרחשים גם דברים יפים, המבטאים רוח נגדית. כך, למשל, קבוצת תלמידים מ"נופי גולן", הישיבה התיכונית והאולפנא הלומדים יחד את לימודי האזרחות לקראת בחינת הבגרות. אמנם אני מאמין שהמפגש האפקטיבי והחשוב ביותר הוא בחינוך הבלתי פורמאלי, אך גם מפגש כזה חיוני וחשוב מאוד. אני גם מאמין שנטור – ראשון היישובים המשותפים בגולן, הולך ונבנה כסיפור הצלחה, והוא ישפיע לטובה על הקהילה הגולנית כולה. הקמת בית הספר המשותף בשנה הבאה היא בשורה היסטורית חשובה ביותר, ולמרות שבד"כ איני חסיד של הפיצולים בחינוך, במקרה זה אני מאמין שבית הספר המשותף ישפיע לחיוב לא רק על תלמידיו, אלא על הגולן כולו.

... אני גם מאמין בנוער הדתי – שימרוד.

* "שישי בגולן"