הבלוג של אורי הייטנר

במאמר המערכת של "ארץ הגולן", למחרת חקיקת חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (14.12.81) נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השרויים במחלוקת. על כן, אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'ירד מהכותרות'. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב".

אכן, לאחר קבלת החוק, נהנה הגולן מעשר שנות שקט. אולם סוגיית הגולן לא ירדה, למרבה הצער, מסדר היום הציבורי, וכעבור עשור החל מו"מ על נסיגה. היום אנו מפוכחים יותר, ולא נצהיר הצהרות ניצחון כאלו. כמו חוק הגולן, כך גם חוק משאל העם, שהתקבל השבוע, אינו מהווה תעודת ביטוח בעבורנו, אין הוא מהווה הכרעה סופית בשאלת עתיד הגולן ועוד עלולות להיווצר סיטואציות של מו"מ על נסיגה ומאבק נגדה. אולם כמו חוק הגולן, כך גם חוק משאל עם מהווה נדבך נוסף, חשוב מאוד, בהגנה על הגולן. אם רעיון הנסיגה מהגולן הוא אויב התוקף אותנו – ניתן לומר שהשבוע הצבנו מכשול משמעותי בפני האויב, שיקשה עליו במתקפתו ויקל עלינו בהגנתנו. מכשול נוסף, אך עדיין לא הכרעה סופית.

במה תרומתו הגדולה של החוק להגנה על הגולן? האם מישהו ערב לנו שבמשאל עם רוב הציבור יתנגד לנסיגה? אם הממשלה תחתום על הסכם "שלום" עם סוריה, תציג אותו כאיזה שלום קוסמי שישים קץ לסכסוך עם העולם הערבי ויגשים את חזון השלום "וגר זאב עם כבש", ובמקביל – הממשלה תעודד את הסורים לאיים במלחמה נוראה עם אלפי טילים על ת"א, אם ההסכם ידחה במשאל, מה תהיה התוצאה? כמה מתומכי הגולן ומתנגדי הנסיגה לא יעמדו בלחץ ובהסתה ולא יעזו להתנגד להסכם; לא יהיה להם כוח עמידה מול המניפולציה?

זאת בהחלט אפשרות, סכנה שאין להקל בה ראש. אולם מאחר ובמערכה המתמשכת הזאת אין כנראה "קלף מנצח" אחד, חשוב להערים כל מכשול אפשרי בפני איום הנסיגה. עצם ישיבתנו בגולן היא הקלף החשוב ביותר בהבטחת המשך הישראליות של הגולן ולכן אכלוס הגולן, הקליטה והרחבת היישובים הם הצעד החשוב ביותר. עצם העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל היא תרומה בלתי רגילה (והוכחה לכך היא בחוק משאל העם, התקף באזורים ריבוניים בלבד). כמובן שדעת הקהל התומכת בנו באופן עקבי לאורך השנים בצורה משמעותית, היא נדבך חשוב ביותר בהגנה על מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. לכל אלה נוספה השבוע תרומה בלתי רגילה, בדמותו של חוק משאל העם.

אמנם כן, משאל עם אינו ערובה מוחלטת לנצחוננו. אולם אין ולא יכול להיות כל נזק כתוצאה מקיום משאל עם. אנו יכולים רק להרוויח ממנו. הסיבה לכך, היא שמשאל העם אינו תחליף להצבעת הכנסת, אלא תוספת להצבעת הכנסת. רק הסכם שאושר בכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות, יעבור להכרעת העם. עד אישור החוק, די היה בהצבעת הכנסת כדי שההסכם יתקבל. באין רוב בכנסת – ההסכם היה נופל, אולם אם יש רוב בכנסת, ההסכם הוא סופי. לאחר אישור החוק – אם יש רוב, אין זה סוף פסוק. מצב שבו עד קבלת החוק, ההחלטה הייתה סופית, כעת הוא רק תחילתה של המערכה האמיתית. כך שבכל מקרה, אין לנו מה להפסיד. יש לנו הזדמנות של ממש לנצח, גם כאשר יש רוב בכנסת לנסיגה. אם לחזור למשל המתחם המותקף – ללא החוק, הצבעת הכנסת היא קו ההגנה האחרון שלנו. החוק הציב קו הגנה נוסף.

יתר על כן, המגרש אליו תעבור המערכה הוא הנוח לנו ביותר. כוחה של הממשלה בכנסת, כולל משמעת קואליציונית, שאינה רלוונטית בהצבעה ישירה של האזרחים. כוחה של הממשלה בכנסת לקנות עריקים באמצעות שוחד פוליטי, וכבר התקבלו בישראל הכרעות מדיניות מהותיות על חודו של מיצובישי. בהצבעה בכנסת ניתן, למשל, להרעיף על הסיעות החרדיות כסף וחקיקה דתית תמורת תמיכתן בנסיגה. הרבה יותר קשה להשפיע כך על כלל המצביעים החרדים. וכך, לא זו בלבד שחוק משאל העם מעניק לנו קו הגנה נוסף – זהו קו הגנה אמין יותר מהקו הנוכחי.

נכון שלאחר הסכם שיאושר בידי הכנסת, יתכן כרסום בתמיכה בנו בציבור הכללי. אולם מאחר והתמיכה בנו לאורך השנים היא איתנה ומשמעותית, נקודת ההתחלה של תהליך כרסום כזה נוחה לנו מאוד, ויהיה קשה מאוד לתומכי הנסיגה לשנות לחלוטין את המגמה.

חשיבותו של החוק אינו רק בכך שהוא מיטיב עמנו בשעת ההכרעה. לא פחות מכך הוא חיוני להרתעה. אם לחזור לדימוי המלחמתי – צה"ל מגדיר את מטרתו המרכזית כמניעת מלחמה באמצעות הרתעה. רק במקרה שההרתעה נכשלת ופורצת מלחמה, המטרה היא הכרעה וניצחון. כך גם במאבק שלנו. איננו רוצים לנצח במשאל עם, אלא למנוע מלכתחילה הסכם על נסיגה. עצם הידיעה של הממשלה שעומד בפניה משאל עם, תחייב אותה לזהירות יתר במו"מ ותרסן אותה בפני הרפתקאות מדיניות מטורפות. מאחר וממשלת ברק הייתה מחוייבת למשאל עם (לא היה חוק, אך ברק התחייב לכך, בהמשך להחלטתו של רבין) – אף שברק היה אובססיבי בניסיון להגיע להסכם בכל מחיר והציע לסורים יותר מאשר את כל הגולן, כלומר נסיגה לקווי 4.6.67, לנוכח הסקרים שהעידו שאין לו רוב במשאל העם, הוא בלם את עצמו ולא הסכים לוותר על צפון מזרח הכינרת, בידיעה שאסד לא יסכים לכך.

חוק משאל העם הוא נדבך חיוני בהרתעה ובהכרעה ולכן הוא מהווה תרומה משמעותית להגנה על מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. 

****

חשיבותו הרבה של החוק אינה רק בחיזוק הגולן, אלא גם בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. עם קבלת החוק, מצטרפת ישראל למועדון המכובד של הדמוקרטיות הפרלמנטריות המתוקנות, שנהוג בהן משאל עם בסוגיות הנוגעות לריבונותן. כך, למשל, בכל מדינות האיחוד האירופי, ובתוכן אם הדמוקרטיות הפרלמנטריות – בריטניה, נהוג משאל עם בסוגיות כאלו. אם פגיעה מינורית בריבונות, כמו המעבר ממטבע לאומי לאירו, מחייב משאל עם, קל וחומר נסיגה משטח ריבוני. גם בדמוקרטיה פרלמנטרית, העם הוא הריבון. יש נושאים שראוי לאפשר לריבון להכריע בהם, בשל חשיבותם, ובכך לנטרל אותם מסחר מכר פוליטי ומשיקולים זרים.

****

קבלת חוק משאל העם הוא בשורה גדולה למדינת ישראל, לדמוקרטיה הישראלית ולגולן. מה שהעיב על החגיגה, הוא התנהגותן של "קדימה" ומפלגת העבודה. מהמפלגות הערביות ומרצ לא היו כל ציפיות, אך ניתן היה לצפות לתמיכת "קדימה" והעבודה בחוק.

את ההתיישבות בגולן הובילו ממשלות המערך ואת מרבית היישובים ייסדו תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה, כביטוי והגשמה של ערכי תנועת העבודה. אמנם כבר לפני 18 שנים מפלגת העבודה הפנתה עורף לאידיאולוגיה שלה ולערכיה, אך לפחות מיתנה זאת בצעד הדמוקרטי של משאל עם. כשרבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, הוא החליט (והודיע על כך מראש לנשיא ארה"ב) שאם ייחתם הסכם הוא יובא להכרעת העם במשאל עם. רבין התחייב בפני העם והכנסת לקיים משאל עם. לאחר רצח רבין, פרס הודיע על מחויבותו להחלטת רבין, והתחיב לכך בעצמו בבחירות. גם ברק התחיב לכך בבחירות וכראש ממשלה שניהל מו"מ עם סוריה. מפלגת העבודה, ברובה – כולל ברק, תמכה מן האופוזיציה בחוק שריון הגולן, הכולל משאל עם, שהתקבל לפני 11 שנים (אך כדי שהסעיף הנוגע למשאל העם יכנס לתוקף נדרש החוק שהתקבל השבוע). מפלגת העבודה כולה תמכה בכנסת הקודמת בקבלת החוק, בקריאה הראשונה. והנה, פתאום, מפלגת העבודה הפנתה עורף למורשת רבין ולערכיה הדמוקרטיים. למעט שלום שמחון ומתן וילנאי, הראויים לשבח על הצבעתם בעד החוק – אהוד ברח מן ההצבעה ואיתו שאר השרים, והח"כים הצביעו נגד.

"קדימה" מתיימרת להיות מפלגת מרכז, אך יותר ויותר מצטיירת כתואמת מרצ. ציפי לבני טוענת תמיד, שהיא מאמינה בחזון ארץ ישראל השלמה עליו התחנכה בביתה, אולם מאחר והגשמת החזון מתנגשת עם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית, היא נאלצת בכאב גדול לתמוך בחלוקת הארץ ובחזון שתי מדינות הלאום. לפיכך, ניתן היה לצפות לכך שהיא תתנגד לנסיגה מהגולן. הגולן הוא חלק מא"י, שאין בו בעיה דמוגרפית ואין הוא מסכן כהוא זה את חזון המדינה היהודית והדמוקרטית. בנוסף לכך, מדובר בשטח ריבוני של מדינת ישראל. והנה, לא זו בלבד שציפי לבני אינה מתנגדת לנסיגה מהגולן (אם כי אני לא שמעתי אותה מדברת בזכות נסיגה כזאת), היא אף פועלת בכל כוחה נגד מתן אפשרות דמוקרטית לציבור להכריע בנושא, והטילה משמעת סיעתית על חבריה לסיעה, שרבים מהם תומכים בחוק.

יש לציין, שאת הצעת החוק המקורית, שהתקבלה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, הציעו חברי כנסת מ"קדימה" – אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם. באותה הצבעה ניתן חופש הצבעה לחברי הסיעה, ועל אף התנגדות אולמרט ולבני, רוב הח"כים תמכו בחוק. והנה, "קדימה" החליטה להתנגד לאותו חוק, ולהטיל משמעת סיעתית. גם כאן, ראוי לציין לשבח את חברי הכנסת מ"קדימה" שנלר ואפללו שהיו נאמנים לצו מצפונם ותמכו בחוק. כדאי גם להזכיר ש-11 ח"כים נוספים של "קדימה" נעדרו מההצבעה, כי לא רצו לעשות שקר בנפשם ולהצביע על פי הגחמה של ציפי לבני.

****

עתיד הגולן לא הוכרע השבוע. הסכנה עדיין אורבת לנו. אולם השבוע הזה הוא שבוע היסטורי, שבו התקבלה החלטה היסטורית, המהווה נדבך חשוב בחומת המגן שלנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"