הבלוג של אורי הייטנר

כאשר מודל ההתפרנסות השילובי יעלה לקלפי, אצביע - בעד.

לא בחדווה, לא בצהלה, אפילו במידה רבה של כאב. האידיאל שבו אני מאמין ומשחר נעוריי בניתי על פיו את חיי, הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". הדרך המעשית להתקרב למימוש האידיאל הוא באמצעות הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. במודל החדש ויתרנו על העיקרון הזה ואנו יוצרים קשר כזה. בעבורי, זהו שבר.

מדוע, אם כן, אצביע בעד? כיוון שאת חיינו איננו יכולים לעצב בהתייחסות לאידיאל בלבד, אלא גם בהתייחסות למציאות. והמציאות היא, שבאורטל 2010 המחיר של שמירה על העיקרון הזה גדול הרבה יותר מאשר המחיר של ויתור עליו, באופן המוצע במודל. לא כיוון ששיטת ההפרדה בין תרומה לתמורה אינה מעשית ואינו יעילה – היא מעשית ויעילה כפי שהוכחנו בכל שנות אורטל, ויכולנו להמשיך ולהוכיח זאת גם הלאה. היא אינה מעשית, כיוון שאין היא עוד האידיאל המשותף של חברי אורטל, לצערי.

אנסח מחדש את האידיאל – "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו, בקהילה שחבריה מאמינים בדרך הזאת, רוצים בה, ומוכנים לשלם את מחירה". האידיאל הזה בלאו הכי כבר אינו מתקיים. לכן החלופות הן: א. המשך הדרך השיתופית / שוויונית המלאה בכפיה על מי שאינם רוצים בה. ב. קרע, שיתוק חברתי ודמוגרפי, עזיבה משמעותית. ג. בניה יחד של דרך חדשה, תוך ויתורים כואבים על חלק מעקרונות החיים.

באופן אישי, קיבלתי לפני למעלה משנה את ההחלטה הקשה והכואבת לבחור בחלופה ג'. חברי פורום יצירת ההסכמות, שבאו מעמדות מוצא שונות באופן קיצוני, הגיעו אף הם להחלטה הזאת. אני מייחל בכל לבי, שזאת תהיה ההחלטה הקהילתית של חברי אורטל.

****

אני תומך בהצעה, כיוון שהיא עשויה למנוע קרע בתוכנו, לשים קץ לשיתוק של השנים האחרונות, ויחד עם התהליך החברתי – לחלץ אותנו מן המשבר החברתי.

אך אני תומך בה גם כיוון שבסך הכל זאת הצעה טובה, המקיימת באופן מהותי חלק ניכר מהערכים והעקרונות של הקיבוץ, היא רחוקה מאוד ממודל הקיבוץ המעמדי, המופרט. יש בה פוטנציאל להיות המודל המאפשר קיום מירבי של עקרונות הקיבוץ במאה ה-21.

בזכות ארבעה עקרונות חשובים אני תומך בתכנית:

א. המודל מקיים את חיי השותפות הקהילתיים כמות שהם היום. הרצת המודל הוכיחה, שבהנחה שכל מי ששכרם מצדיק זאת יבחרו במסלול ב' – הכנסות השכר של הבוחרים במסלול א' + 50% משכר הבוחרים במסלול ב' + שאר הכנסות הקהילה, מקיימים את החיים השיתופיים של הקהילה במצבם הנוכחי. שינויים שננהיג בחיי הקהילה, לא יהיו מתוך הכרח הנובע מהשינוי, אלא רק מרצון של חברי הקהילה, כפי שיכול היה להיות גם ללא השינוי (אני, למשל, מצדד בהפרטה חלקית של המזון – עם השינוי או בלעדיו). על פי נייר העקרונות שעיצב הצוות האסטרטגי (שכרגע עדיין אינו עומד להצבעה) החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי יישארו שיתופיים לפחות כפי שהם היום, ובעבורי זה העיקרון החשוב ביותר. בשיטה המוצעת, חיי הקהילה מוגנים ומעוגנים ואינם מותנים בתשלום מס של החברים. על פי השיטה המוצעת, כל עליה בשכר חבר – תגדיל את תקציבו, אך באותה מידה גם את תקציב הקהילה – לא משחק סכום אפס אלא משחק win win.

ב. בניגוד למה שקרה בחלק מן הקיבוצים המעמדיים, השינוי באורטל לא ידרדר חברים לחרפת עוני. לא ייווצר מצב, שבו בעקבות השינוי תהיה לחברים נפילה ברמת חייהם. מסלול א', המאפשר לחברים לבחור בהמשך חיים בתקציב הקיים (בהנחה שהכל יכולים לעמוד בהתניות חובת העבודה והפרנסה), מבטיח רשת ביטחון אמיתית, ולא רשת אי ביטחון – שהיא המשמעות האמיתית של "רשת הביטחון" בקיבוצים המעמדיים. לאחר השינוי, כל חבר ישאר לפחות במצבו הקיים.

ג. בניגוד לקיבוצים המעמדיים, לא ויתרנו על ערך השוויון. גם בקיבוץ שיתופי השוויון אינו מלא, והשיטה שבה בחרנו פוגעת בערך השוויון ויוצרת פערים. חבל, אך באמת הפערים שייווצרו אינם עמוקים.

לפני מספר שבועות, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מפרגנת מאוד על הנעשה היום בקיבוצים, של העיתונאי יגאל סרנה. לטענתו, גם הקיבוצים המופרטים מהווים חלופה של צדק חברתי לחברה הישראלית. הוא המחיש זאת בכך, שפערי השכר בקיבוצים הם 1:10 ולא 1:100 (הלוואי שבכל הקיבוצים אכן זה היה המצב). על פי ההצעה, הפער המקסימלי אצלנו יהיה 1:2.5. זאת באמת ובתמים חלופה של צדק חברתי, לא רק לחברה הישראלית בכלל, אלא גם לתנועה הקיבוצית.

השיטה המוצעת שומרת על רמה גבוהה של הגשמת ערכי שוויון, שיתוף וערבות הדדית.

ד. אף שאני מאמין בדרך השיתופית, אי אפשר להתעלם מבעיותיה וכשליה. הכשל העיקרי – העובדה שלא כל החברים מילאו כראוי את חלקם באמנה החברתית, המחייבת כל אחד לתת לפי יכולתו. אם אכן, התמריץ הכלכלי הכרוך ביכולת להמיר את התקציב האחיד בתקציב המורכב מ-50% מהשכר נטו, יעודד את כלל החברים להתאמץ יותר ולתרום יותר – נרוויח גם מכך.

****

במצב שבו אנו שומרים על העקרונות הללו, מצד אחד, ומצד שני – נותנים מענה לרצון ולצורך של חלק מהחברים ליהנות באופן אישי מפרי עמלם, ולו באופן חלקי, אני שמח על כך. שהרי המטרה שלנו הייתה ליצור הסכמות, שיאפשרו למרבית החברים לממש לפחות חלק ממטרותיהם, שאיפותיהם ורצונותיהם.

בראשית הדרך, נדמה היה שהפערים בלתי ניתנים לגישור. בסופה - כל הצדדים יצאו ויותר מחצי תאוותם בידם.

אף שהמודל הזה הוא מודל של פשרה בין עמדות קוטביות, אני מאמין שהוא הרבה יותר מסתם "אמצע". אני מאמין שיצרנו דרך חדשה, שאם נתמיד בה היא עשויה להיות הדרך המבטיחה את המשך קיומו העתידי של הקיבוץ.

בעבר האמנתי וטענתי, שקו פרשת המים בין קיבוץ ללא קיבוץ, הוא רק הקשר בין תרומה לתמורה. היום, בתום התהליך, אני מאמין שלמרות שנאלצנו ליצור קשר כזה – המודל החדש ישאיר אותנו קיבוץ, קיבוץ טוב.

****

נקודה במודל הדורשת תיקון, היא הביטול הגורף של הצמדת התקציב (במסלול א') למדד. יתכן שההצמדה האוטומטית למדד אינה נכונה ואינה אפשרית מבחינה כלכלית, אך עלינו ליצור מודל הצמדה מסוים, כדי למנוע שחיקה מתמדת בתקציבם של הבוחרים במסלול זה. הוא הדין באשר לרשת הביטחון במסלול ב', שנקבעה כסכום נומינאלי, ויש להגדיר לה מודל הצמדה.

****

בחלקו השני של המאמר, אנסה להתמודד עם החשש, שבעצם השינוי הזה, אנו עולים על מדרון חלקלק שעלול להוביל אותנו להפרטת הקיבוץ.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל