הבלוג של אורי הייטנר

חוק משאל העם, המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה באישור של משאל עם, הוא אבן דרך חשובה בתולדות הגולן, משני טעמים. האחד והעיקרי, הוא תרומתו המשמעותית לשמירה על הגולן כישראלי (אם כי, אין בו כדי להסיר סופית את חרב הנסיגה). השני – מדובר בהצלחתו של מהלך עליו עבדנו במשך 18 (!) שנים.

רעיון משאל העם עלה על סדר היום מיד בראשית המאבק על הגולן בשנת 1992. המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן הבהיר לנו, שעצם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, עם כל חשיבותה – אינה ערובה מספקת להבטחת הגולן הישראלי, ויש ליצור עוגנים נוספים. ויותר מכך – העובדה שרבין, שביקש וקיבל מן העם מנדט לשמור על הגולן, פעל בניגוד מוחלט למנדט הזה, והעובדה שרוב חברי מפלגתו עשו יחד עמו "אחורה פנה – קדימה צעד", כלומר העדיפו נאמנות לאיש מאשר לדרך, הבהירה לנו את הכשלים המובנים במערכת הפוליטית, שעלולה להתגלות כמשענת קנה רצוץ.

רעיון משאל העם לא עלה מתוך דיון מלומד על השאלה מהי הדרך הנכונה לקבלת החלטה דמוקרטית בנושא גבולות המדינה, אלא מחיפוש הדרך למנוע נסיגה מהגולן. זאת הייתה תכלית הרעיון, היא שהניעה אותנו. ככל שהעמקנו בה, הבנו גם את חשיבותה ותרומתה לדמוקרטיה הישראלית.

ההחלטה להיאבק על משאל עם לא הייתה פשוטה. נימוק רציני מאוד נגד הרעיון, היה שבעצם ההצעה אנו נותנים לגיטימציה לרעיון הנסיגה. האם יש חוק משאל עם על ת"א? האם יש ערכאה שבה נסיגה מהגולן היא לגיטימית? הכרעתנו בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, הייתה פרגמטית – איננו רוצים להישאר צודקים בלי הגולן. אנו רוצים לעשות את המעשים הנכונים כדי לנצח במאבק. "המטרה שלנו אינה לריב עם השומר, אלא לאכול את הענבים".

מוקש שני – אם אנו נאבקים למען משאל עם רק על הגולן, האם אין בכך אמירה שאנו תומכים בוויתור על יש"ע? הפתרון למוקש זה, היה הימנעות מחוק פרטיקולרי על הגולן, אלא חוק כללי – משאל עם כתנאי לנסיגה משטח שבריבונות ישראל. היום ברור שהדבר אינו כולל רק את הגולן, אלא גם נסיגה מירושלים או משטחים בתוך הקו הירוק במסגרת חילופי שטחים. אבל אז, אפילו מרצ נשבעה אמונים לשלמות ירושלים ואיש טרם העלה את רעיון "חילופי השטחים". לכאורה, סוגיית השטח הריבוני הייתה מעין כסות למאבק נטו על הגולן. למעשה, ניתן לומר שהיטבנו לזהות את האיומים העתידיים.

איך מקדמים את הרעיון? הדרך הקלה הייתה להעלותו באמצעות האופוזיציה מהימין. ידענו שבדרך זו הסיכויים קטנים יותר. חשוב היה לנו להעלות את ההצעה כמבטאת הסכמה רחבה. לכן, החלטנו להעלות את הצעת החוק באמצעות ח"כים ממפלגת העבודה. פנינו ליו"ר לובי הגולן, אביגדור קהלני, אז ח"כ ממפלגת העבודה, והוא שמח להוביל את הצעת החוק. בחשאי, הצלחנו לגבש רשימה של 17 ח"כים ממפלגת העבודה שהתחייבו לתמוך בחוק ולהיות חתומים על הגשתו. בסוד העניין היו גם שני שרים ממפלגת העבודה – שמעון שטרית (שהיה שותף לניסוחו) ויעקב צור. נשארה שאלה אחת – איזה ערך יהיה להתחייבות של הח"כים הללו, ברגע האמת, לאחר הסרת לוט החשאיות, כאשר יצטרכו להתייצב מול ראש הממשלה שהתנגד בכל כוחו להצעת החוק?

בספטמבר 94', פתחנו – קבוצת פעילים מן הגולן, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן. מטרת השביתה הייתה למקד את דעת הקהל לענייננו ולהגביר את התמיכה הציבורית במאבקנו. אולם סברנו שיש צורך בעילה ספציפית לשביתה, בדרישה שמילויה תוצג כהישג שיביא להפסקת השביתה. העילה שבחרנו הייתה הגשת חוק משאל העם. מאחר וראש הממשלה הפעיל לחץ כבד מאוד, כמעט ברוטאלי, על הח"כים, לבל יגישו את החוק, שבתנו עד הגשת החוק, בידי ח"כים ממפלגת העבודה, שהפרו את החלטת הסיעה.

יום לפני פתיחת שביתת הרעב, מישהו (מן הסתם אחד הח"כים, שחיפש דרך לברוח) הדליף לרדיו את דבר החתימה ההמונית של ח"כי העבודה על הצעת החוק. במהדורת החדשות הבאה, כבר הודיע ח"כ אלי גולדשמידט, עד אותו רגע אחד התומכים הנלהבים בחוק, שהוא מושך את חתימתו ותמיכתו. בכך הקנה לעצמו לעד את הכינוי אלי גולדשפן. אך הנ"ל לא היה יחיד, אלא הסמן של המפולת – בתוך ימים ספורים נשארנו עם 5, ולאחר עוד לחצים ממשלתיים, נשארו שלושה אמיצים – קהלני, עמנואל זיסמן ויעקב שפי.

חשוב לציין, שמי שהחליט על משאל העם היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין עצמו, שבלי לעדכן איש משרי ממשלתו שיגר את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע על כך במליאת הכנסת. בדיעבד מסתבר שהוא עשה כן בתיאום עם נשיא ארה"ב קלינטון זמן רב מראש. התנהלותו בנושא הייתה מוזרה – מצד אחד הוא יזם משאל עם, ומצד שני הוא נלחם בכל כוחו נגד חוק שריון הגולן. איך מסבירים זאת? לדעתי, העובדה שהחוק הועלה בידי מורדים ממפלגתו גרמה לו לתגובה רגשית קשה.

מה פירוש "נלחם בכל כוחו"? על קהלני הוא צעק, שבגלל החוק שלו נהרגים חיילים בלבנון... אבל השיא היה התנהלותו ביום ההצבעה על החוק. רבין הודיע על גיוס כללי של כל הקואליציה, בלי קיזוזים. הייתה בעיה אחת – ח"כ חיים קופמן מהליכוד, שכב על ערש דווי, כתוצאה ממחלת הסרטן. קופמן הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה לכנסת כדי להצביע. רבין התעקש ולא הסכים לקיזוזו. בסופו של דבר, ח"כ אברהם פורז, איש "שינוי" – אז עדיין חלק ממרצ, הפר את המשמעת ונעדר מן ההצבעה כדי להתקזז עם קופמן. ... איזו מקלחת צוננת הוא חטף.

אך בכך אין די. במיתולוגיה של הפוליטיקה הישראלית, מקובל שההצבעה על הסכם אוסלו ב' היא "הצבעת המיצובישי", שבה נקנה אלכס גולדפרב והבטיח את הרוב להסכם. האמת היא שהזיכרון הציבורי קצת מתעתע – "הצבעת המיצובישי" לא הייתה על אוסלו, אלא על שריון חוק הגולן.

ומעשה שהיה, כך היה. הקואליציה של רבין הייתה קטנה מאוד, והוא היה מעוניין מאוד להרחיבה באמצעות צירוף מפלגת ימין. אחת ממטרותיו הייתה להבטיח רוב יהודי בכנסת למדיניותו. היעד המרכזי לגישושיו הייתה סיעת צומת, בראשות רפאל איתן, אותו הכיר לאורך עשרות שנים, מתקופת השירות הצבאי, ואותו הוקיר והעריך. מפעם לפעם החל מו"מ על צירוף צומת לקואליציה, אך הדבר לא צלח.

התפנית הייתה בתחילת 1994 – שלושה ח"כים פרשו מצומת על רקע סכסוכים אישיים, והקימו את סיעת "יעוד". בראש הקבוצה עמד גונן שגב – לימים סוחר סמים ואסיר פלילי, ועמו אלכס גולדפרב – ח"כ עילג, שמה שיש לו על הכתפיים אינו בדיוק מושא להערצה, ואסתר סלמוביץ'. הסיעה הצטרפה לקואליציה. שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, גולדפרב לסגן שר השיכון. נפגשנו איתם, והם נשבעו אמונים לגולן והבטיחו להיאבק מבפנים למען הגולן – מאבק שיהיה אפקטיבי יותר מישיבה עקרה באופוזיציה.

מבחנם היה בהצבעה על החוק. שגב הודיע שהוא תומך בחוק, אך כשר הוא מחויב להחלטת הממשלה. גולדפרב וסלמוביץ' הודיעו שיתמכו בחוק. ערב ההצבעה הסתמן רוב של שני ח"כים בעד החוק. הקואליציה סימנה את גולדפרב כחוליה החלשה והחליטה למקד עליו את כל עוצמת הלחץ הפוליטי.

המשימה הייתה של שר השיכון פואד בן אליעזר. גולדפרב, סגנו, היה מתוסכל – פואד לא נתן לו כל סמכויות במשרד. המשמעות שלו במשרד לא הייתה גדולה הרבה יותר משל עציץ במשרד של מזכירה זוטרה. זה היה יומו הגדול. פואד הסתגר איתו במשך שעות, עם קו פתוח לראש הממשלה, וניהל עמו מו"מ על סמכויותיו כסגן שר, ובלבד שיצביע נגד החוק. וכך, משעה לשעה סמכויותיו הורחבו, הוא קיבל אחריות על 14 חברות ממשלתיות ועוד. ו"המיצובישי"? סתם אגדה אורבנית.

ההצבעה הייתה שמית. את גולדפרב הקיפו ח"כים מן האופוזיציה והקואליציה, וכל אחד מכיוונו הפעיל עליו לחץ פיסי לא כל כך מתון. בהגיע תורו להשיב, אמר גולדפרב: "בעד הגולן אבל נגד החוק". הקהל הגיב בקריאות בוז. ההצבעה הסתיימה בתיקו 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר היה ברור – אין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

ב-25 בינואר 1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ לשעבר יהודה הראל מן "הדרך השלישית", שקובעת: "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתקבל ברוב חבריה... החלטת ממשלה, שאושרה על ידי הכנסת... טעונה גם אישור במשאל עם, שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל". מדוע, אם כן, היה עוד צורך בחוק שהתקבל לאחרונה? מאחר ועל פי דרישת היועץ המשפטי לכנסת, נכתב בחוק, שהסעיף הנוגע למשאל עם יכנס בתוקף רק לאחר חקיקה שתסדיר את פרטי משאל העם. זה החוק שהתקבל עתה, כמעט 12 שנים מאוחר יותר.

סוגיה מעניינת נוספת, היא הרוב הדרוש במשאל העם. הרעיון המקורי דיבר על רוב מכלל בעלי זכות הבחירה. הכוונה הייתה להקשות ככל הניתן על היכולת לקבל החלטה חמורה כל כך, ולהבטיח שלא תתקבל החלטה על נסיגה משטח ריבוני, מבלי שרוב אזרחי ישראל תמכו בה. מתנגדי החוק הציגו את ההצעה אודות הרוב כניסיון לנטרל את הקול הערבי, ומרגע זה היא גונתה כ"גזענית". במצב הזה היה ברור שאין לה כל סיכוי להתקבל, ונאלצנו להסתפק ברוב רגיל.

חוק משאל עם הוא הצלחה גדולה. מאות מתנדבי ועד יישובי הגולן היו שותפים, לאורך השנים, ביצירת ההצלחה. מירב הקרדיט על ההצלחה מגיע ליהודה הראל. זכויותיו של יהודה במפעל ההתיישבות בגולן רבות מאוד, ועל כך יש להוסיף את חוק משאל העם. במשך כל 18 השנים, חוק משאל העם היה תיק של יהודה. הוא גייס את הח"כים ממפלגת העבודה שהעלו לראשונה את החוק על שולחנה של הכנסת. כח"כ, הוא העביר את החוק ב-1999. והוא הוביל גם את המהלך שהסתיים בקבלתו הסופית של החוק.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"