הבלוג של אורי הייטנר

כתבה דינה ב' במאמרה "הסרת המעטה מעל המודל": "יתכן שהיה נכון יותר להוביל את השינוי שחלק מעוניין בו, כן להפרטה".

דבריה הזכירו לי את הסיסמה הבולשביקית: "ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב". זאת תמצית הגישה הקיצונית של "הכל או לא כלום". "או גולני או כלא" – אין אפשרות לתרום ביחידה אחרת, או שהכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה או שאיבדתי כל עניין ולא אכפת לי מכלום.

נקודת האור בדבריה של דינה, הוא האמת המבצבצת מהם – שהמודל שהוצע אינו מודל הפרטה; רחוק מכך. זהו מודל של שיתוף רך.

מהו קיבוץ מופרט? קיבוץ שבו החבר שמשתכר שכר מינימום, צריך לממן ממשכורתו הדלה את חינוך ילדיו, את הבריאות וכו'. כמובן שכל שכרו אינו מגרד את קצה רמת החיים ואיכות החיים הניתנת, ותמשיך להינתן גם על פי המודל החדש, לכל חבר באורטל, ללא קשר לשכרו. גם על פי המודל החדש – כל אותם צרכים חיוניים יישארו באחריות הקהילה, בערבות הדדית מלאה. ההבדלים בין בעלי השכר הגבוה והנמוך הם רק בתקציב האישי המיועד למה שמעבר לאותם צרכים, גם הפער הזה מרוסן ומוגבל מאוד, ורק מעט גבוה יותר מהפער הקיים היום בין תקציב הוותיקים לתקציב הצעירים.

ברוב הקיבוצים המופרטים יש עוני, יש עניים. לא כמליצה, פשוטו כמשמעו. ונשאלת השאלה – האם כל הקיבוצים שהפריטו את עצמם לדעת והיו לקיבוצים מעמדיים, היו מגיעים לאן שהגיעו אילו עמדה בפניהם אלטרנטיבה מהסוג שאנו מציעים? ומי ערב לנו, שאם נדחה את האלטרנטיבה הזאת, הדבר לא ידרדר אותנו בתוך זמן קצר להפרטה, חלילה?

כמו בכל תחום בחיים, גם בנושא הקיבוצי – גישה של "הכל או לא כלום", עלולה להשאיר אותנו בלא כלום.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל