הבלוג של אורי הייטנר

לימוד לצוות היגוי מרכז "זהות" בגולן, 26.12.10

פרשת השבוע שעבר – "שמות".

1. שמות ב'

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.  ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.  יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.  יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.  יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.  טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר.  טז וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.  יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם.  יח וַתָּבֹאנָה אֶל-רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם.  יט וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן.  כ וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם.  כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.  כב וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם  כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.  {פ}

שאלת חינוכו של משה. האם ידע שהוא מאומץ, שהוא עברי? גרסאות שונות – האם סופר לו, מי סיפר לו. לדוגמה – ספר היובלות (הסבר – ספר חיצוני, ההיסטוריה על פי חלוקה לסדרות של 7 שנים), גודל עד גיל 21 ("שלושה שבועות") בבית הוריו. אביו עמרם לימד אותו תורה (התורה ניתנה כבר לאדם הראשון). הסרט "נסיך מצרים" – גדל כמצרי לכל דבר, כנסיך מצרים ולא ידע שהוא מאומץ, עד שמרים פגשה בו, סיפרה לו ובישרה לו על ייעודו להושיע את ישראל.

האם יועד מראש? האם בנה את מנהיגותו?

ש. מה אנו לומדים על משה מן הטקסט? כיצד התבלט כמנהיג?

אקטיביזם, דאגה לחלש, רדיפת צדק, לקיחת אחריות. לצד כל נרדף ללא הבדל דת ומין (בנות יתרו).

2. "משה", אחד העם

"... וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום 'מציאה' אַרכיאוֹלוֹגית. וכך אני אומר : הרי האידיאל הזה נוֹצר ברוח עמנו, והיוצר – בצלמו יוצר. צורות כאלה, שבהן מגַשם רוח העם את שאיפותיו הפנימיות, הולכות ומתרקמות בו כמו מאליהן, שלא מדעת וכוָנה ברורה, ועל כן אי אפשר להן אמנם, כידוע, להינצל מ'קשוטים' יתרים וזרים, ואין מדקדקים עמהן בפרטים, שיהיו כולם מכוּוָנים אל הרעיון העיקרי ; אבל כשאנו מסתכלים בכללותו של הציור, מוצאים אנו בו תמיד אותו הרעיון העיקרי, שבשבילו נוצר, אותו הגרעין, שמתוכו צמח כל האילן.

ובכן הנני סוקר בלבי בבת אחת כל המסורה על דבר משה ושואל אני את עצמי קודם כל : מה טיבו של משה? כלומר מאיזה מין הוא האידיאל הלאומי, שנתגשם במשה? ...

... זאת ידעה המסורת והודיעה לנו בדברים מפורשים : 'ולא קם עוד נביא בישׂראל כמשה'. הוי אומר : נביא הוא משה. ולא נביא כשאר נביאים, שמציאותם המוחשית נתגלתה בעמנו בצורתה האמתּית רק בימי המלכים, אלא – כמו שקראו לו למשה בדורות המאוחרים – 'אדון הנביאים', כלומר טוֹפסה האידיאלי של הנבואה הישׂראלית במובנה היותר צרוף והיותר נעלה. ...

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה ? ובהיותו איש הקצוות, אינו יכול לשעבּד את הצדק – כמו שאינו יכול לשעבּד את האמת – לשום תכלית צדדית, לוַתּר עליו במקום שהשעה צריכה לכך או אף במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו. הצדק של הנביא הוא על כן צדק מוחלט, שאינו מוגבל משום צד, לא מצד הצרכים החברתיים ולא מצד הנטיות האישיות. ...

כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.

'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש. מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !... ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'.

התייחסויות לטקסט. השלכות אקטואליות – על מה אסור לשתוק? "לא תעמוד על דם רעך". פיינגולד – השייטת שטבעה. לינץ' לזקן בירושלים. האדם שנהרג ממכות קסדה כשהתערב בין נצים. ראוי לסכן את החיים? האם היינו מעודדים את הילדים שלנו להתערב במקרה כזה? דמויות מופת לעומת מציאות חיים. דילמות.

3. "ויגדל משה ויצא אל אחיו", נחמה ליבוביץ'

ונסתכל עתה בפרקנו בפסוקים יא-כב, שהם היחידים המספרים משהו על משה רבנו לפני התגלות ה' אליו בסנה, על משה האיש בטרם היותו לנביא. מכל מעשיו בימי ילדותו ובחרותו ... לא מסופרים לנו אלא שלושה מקרים בלבד, שלושה מעשים שעשה: שלוש פעמים הוא מתערב בסכסוכים, שלוש פעמים הוא מציל עשוק מיד עושק. והסכסוכים האלה כל אחד מהם מייצג ארכיטיפוס:

הראשון: סכסוך בין עברי לבן נכר;

השני: סכסוך בין עברי לעברי;

השלישי: סכסוך בין בן נכר לבן נכר –

ובשלושתם מתייצב משה לימין הצדק.

וכל מקרה רביעי על כרחו שיהיה חזרה או על הטיפוס הראשון או על השני או על השלישי. והנה אילו סופר לנו רק מקרה ראשון, היינו מפקפקים: ושמא אין זה דרישת הצדק הדוחפת אותו למעשיו, אלא רגש אחווה לבני עמו בלבד, שנאת הזר העושק את עמו. ואילו סופר לנו גם המקרה השני, עדיין היה מקום למפקפק לטעון: ושמא אין דוחפת אותו אלא גאווה לאומית, התרתחות של מי שאינו רוצה לראות כיעור בתוך עמו? והנה בא המקרה השלישי, וכאן גם העושק וגם העשוק זרים לו, לא אחים ולא רעים ואף לא שכנים שגדל ביניהם. ואף על פי כן בראותו עולל, קם ועשה מעשה, והתייצב לימין הנרדף.

ועוד חשיבות מיוחדת למקרה השלישי. לא אחת מצינו בסיפורי המקרא, שרק העמידה והניסיון בפעם השניה והשלישית יוכיחו הוכחה מלאה על צדקת המנוסה. כי בעמוד המנוסה בפעם הראשון בניסיון (הדורש אומץ לב, סיכון עצמי) עדיין ניתנה רשות למפקפק לומר: שמא מתוך אי ידיעת התוצאות עשה מעשהו, שמא מתוך אופטימיות תמימה הסוברת שכל עושה טוב יבוא על שכרו. אולם בהישנות ההזדמנות, בבוא הניסיון שנית ושלישית, ועדיין עומד המנסה בצדקתו ועוז רוחו, ולא נסוג מעמדתו, הרי עתה ייסתם פי המפקפקים בצדקתו, כי עתה כבר ידע האיש מה תהיינה תוצאות מעשיו עבורו, ושכר מצווה אינו אלא מצווה, ולכן הפעם תוכיח עמידתו בניסיון על צדיקותו. והנה משה רבנו בהתערבו בריב לא לו, בראשונה ובשניה, אולי חשב שיש שכר לפעולתו, שיש הכרת טובה בין אחריו, שיהיה בפרי לעמלו. אבל הוא נוכח, ששכרו מבפנים, מצד אחיו, חוצפה וגסות רוח, ("מי שמך") ומצד פרעה רדיפות וסכנת מוות ("וישמע פרעה ויבקש המיתו"). שכרו היחיד – שעליו לברוח מגלות לגלות אחרת, מארץ גלות מוכרת שבה גדל, לארץ גלות זרה לו. ... ומהו המעשה הראשון (הדגשה במקור א.ה.) אשר יעשה לאחר בריחתו בגלל הגנתו של החלש? בראותו עושק ועוול, אין הוא אומר כתוהה על הראשונות; "עתה חכמתי, לא אעשה עוד", אלא הוא קם ומציל עשוק מיד עושק.

התייחסויות לטקסט. האם נחמה לייבוביץ' הציגה את כל הטיפוסים האפשריים? אבטיפוס נוסף – יהודי הפוגע בבן נכר. למשל – "תג מחיר", עצומת הרבנים. איך ניתן לצפות מאדם מוסרי לנהוג במקרה כזה?

"ויפן כה וכה וירא כי אין איש"

4. אם לא היה איש / איך נודע המעשה? / אין זאת כי אם רבים / עמדו מסביב, עת משה / פנה כה וכה לעזרה / אל ציבור עבדים מחריש / וירא כי אין איש להושיע / ויהי בעצמו לאיש.

בארי צימרמן, "דורש טוב לתורה", ע' 18.

5. חשב משה, שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי, ויציל את אחיו המוכה; "וירא כי אין איש": ראה שאין ביניהם גבר בגוברין ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו.

ר' יעקב צבי מקלנבורג

(1785-1865, פרשן תורה, בעל "הכתב והקבלה")

 6. "מכה איש עברי מאחיו": הכהו לא בשביל איזו עצלות וכדומה, אלא בשביל שהוא עברי – אבל הוא מאחיו. "ויפן כה וכה": חיפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חינם, "וירא כי אין איש" להגיד לפניו העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל.

הנצי"ב, "עמק דבר"

(ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין 1819-1893)

7. ר' יהודה אומר: ראה שאין מי יעמוד ויקנא לשמו של הקב"ה.

ויקרא רבה, לב, ד.

המשותף לטקסטים הללו – "במקום שאין איש השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

8. קמצא ובר קמצא

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב. הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?! השיב בר קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי. אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן. - אתן לך דמי חצי סעודתך. – לא. - אתן לך דמי כל סעודתך. – לא. נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה. אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מנין לי? אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו. שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום, ואצל הגויים אינו נחשב למום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח". חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג". אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נה ע"ב (המקור בארמית).

סיפור טרגי של כדור שלג – כולם אשמים, אין אף צדיק. כל אחד יכול היה למנוע את ההידרדרות אילו בצומת שישב היה נוהג אחרת מכפי שנהג. אחד מהם – אותם חכמים ששחקו ראש קטן, ראו עוול ושתקו. לו נהגו אחרת, ההידרדרות הייתה נעצרת והחורבן היה נמנע.

ההבדל בין משה לבין החכמים. אקטיביזם, סולידריות ורדיפת צוות, מול אטימת עיניים, אזניים ופה מול עוול. מנהיג שהביא לגאולה. מנהיגים שהביאו לחורבן.