הבלוג של אורי הייטנר

מה גרם להפרטת הקיבוצים?

המשבר הכלכלי ערער את האמון בקיבוץ וגרם לשאיפה לשינוי. אולם השינוי לא היה חייב להיות בכיוון של הפרטה, דיפרנציאליות ומעמדיות. אני סבור שהגורמים הם אחרים.

הגורם האחד הוא רוח התקופה. כאשר עוד החברה הישראלית התבססה על ערכים של שוויון, ערבות הדדית, התיישבות ציונית וצדק חברתי, הקיבוץ היה פאר ההגשמה וחברי הקיבוץ ניצבו בכותל המזרח של מדינת ישראל. כאשר הרוח השתנתה והתחלפה בערכים של אינדיבידואליזם, תחרות, רכושנות והתעשרות, הקיבוץ מנוגד לרוח הזמן וחבריו מוצגים, ולעתים חשים, כלא רלוונטיים ואף נלעגים. רבים אינם מסוגלים לעמוד מול הרוח הרעה הזאת.

את הסיבה השניה יש המכנים "טבע האדם" ואחרים מכנים "רדיפת בצע". חיי שותפות דורשים ויתורים גדולים מבעלי ההכנסות הגבוהות. ככל שההכנסה גבוהה יותר כך הפיתוי גדול יותר והוויתור קשה יותר. לא בכדי, אנשים אלה הובילו ברבים מן הקיבוצים את ההפרטה.

סיבה נוספת, בה אני רוצה להתמקד במאמר זה, היא "האלונקה". חבר ניצב במשך שנים רבות מתחת לאלונקה, תורם ככל יכולתו בעבודה ובפרנסה, בחברות בוועדות, בעשייה תרבותית, באירוח משפחות נקלטות ובהתנדבות לסוגיה. אין לו בעיה עם זה – זאת דרכו וטוב לו איתה. הבעיה היא, ששכנו בקושי עובד, לא מתנדב, לא תורם לקהילה. ולאט לאט נוצר תסכול, מתחיל להימאס.

אני זוקף לזכותי את המצאת המותג "הקיבוץ המעמדי" לקיבוצים המופרטים. אבל האמת היא, שגם בקיבוץ השיתופי יש מעמדות – מעמד המיגרש ומעמד הטריבונות. אלה מתאמצים, מזיעים על המגרש ונושאים את הקיבוץ על גבם. אלא יושבים על הטריבונות ונושפים בוובוזלות. כל עוד מעמד הטריבונות מריע לשחקנים, הכל טוב ויפה.

הבעיה היא, שמי שדוחקים עצמם לשוליים, חשים נדחים ומנוכרים ולעתים מתחילים להשליך לעבר המגרש קליפות של קלמנטינות, ולעתים אף חצץ, שלא לדבר על בלוקים. וזה כבר פחות טוב ופחות יפה.

כאשר מי שאינם מכירים את האלונקה מלמטה, מתחילים לזנב בנושאי האלונקה ולנשוך בעקביהם, המסע הזה מתחיל להימאס על האלונקאים.

לרוב מכנים את הבעיה הזאת – בעיית המוטיבציה. נכון יותר לכנות אותה – בעיית האי שוויון. מהו השוויון המהותי, עליו מבוסס הרעיון הקיבוצי? "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". אין ציפיה מכל החברים לתרומה שווה, אבל יש ציפיה מכולם להתאמץ ולתת לפי יכולתם. כשזה לא קורה, נפגע השוויון ומתערער.

בשיח הקיבוצי בעשרים שנות ההפרטה, סוגיית "המוטיבציה" היא הסיסמה של שוחרי ההפרטה, ואילו השיתופניקים מדחיקים אותה ומתרכזים בסוגיית החלוקה השוויונית. זאת טעות שיתופניקית כפולה. ראשית, כיוון שהשלמה עם המציאות הזאת היא סכנה מוחשית לעתידו השיתופי של הקיבוץ. שנית, כיוון שחוסר השוויון במאמץ, הוא פגיעה באושיות הקיבוץ.

לא, אין בשרוולי פתרונות. אבל ברור לי, כשיתופניק מושבע, שהאתגר השיתופי החשוב ביותר, שהוא תנאי לקיום הקיבוץ השיתופי לאורך שנים, הוא התמודדות עם סוגיית ה"מכל אחד לפי יכולתו" ומתן מענה לתסמונת האלונקה.

* "ידיעות הקיבוץ"