קיבוץ גבעת ברנר, היה הקיבוץ הגדול ביותר בתנועה, ואחד החזקים מכל בחינה שהיא – כלכלית, חברתית, אידיאולוגית ותרבותית. בעשרים השנים האחרונות חווה הקיבוץ משבר קשה ביותר – כלכלי, חברתי, אידיאולוגי, דמוגרפי; הפרטה מלאה ועזיבה גדולה. אחד מסממני המשבר, היה התייבשות חיי התרבות, שהיו בעבר גאוות המקום.
המזור בא מכיוון בלתי צפוי. קבוצת בנים שעזבו את הקיבוץ, הקימו את עמותת התרבות של גבעת ברנר. העמותה לקחה על עצמה להציל את התרבות בקיבוץ ולתת לה משאבים תקציביים ממקור חלופי. בני הקיבוץ שעזבו, מימנו מכיסם את התרבות הקיבוצית, אך לא הייתה זו רק תרומה כספית, אלא השתתפות בפועל בארגון, בביטוי האמנותי, בביצוע.
עד לפני כמה עשרות שנים, דבר כזה לא יכול היה לעלות על הדעת. מי שעזב את הקיבוץ נחשב לבוגד. "הוא עוד יחזור על ארבע אל הרפת". העוזבים התביישו להציג את פניהם בקיבוץ, והוריהם וחבריהם "לא יכלו לשאת את ה-חרר'-פה".
אבל ב"ה התבגרנו ואנו הרבה אחרי זה. הסיפור על בני גבעת ברנר הוא הביטוי היפה ביותר שאני מכיר, לפריפריה הקיבוצית. מהי הפריפריה הזאת? היא ההילה שמסביב לקהילה, שבמידה רבה היא חלק ממנה. חברי הקהילה הם היסוד המוצק, אך חוסנה של הקהילה מתבטא גם בפריפריה שסביבה, אנשים הרואים עצמם קשורים אליה, אכפת להם ממנה ומן הראוי שגם לקהילה יהיה אכפת מהם.
מיהי הפריפריה של הקהילה? המשפחות של החברים (או אלה מן המשפחות המרבים לבקר, להשתתף באירועים וכו'), בנים שלא נשארו בקיבוץ, חברים שעזבו כי בחרו בחיים אחרים, לא מתוך עימות עם הקיבוץ. לכל אלה, יש להתייחס כאל מעגל השתייכות והזדהות של הקהילה. לא עוד דיכוטומיה בין מי שבתוך הקהילה למי שמחוצה לה, אלא מעגלי הזדהות שונים.
הביטוי המרכזי מצד הקהילה, להכרה בערך ובמשמעות של הפריפריה הקיבוצית, הוא העלון – קודם כל כקוראים אך גם ככותבים. העלון, בוודאי בקיבוץ כאורטל, המוציא את המידף מידי ערב שבת, הוא דופק החיים הקיבוצי ודרכו ניתן לחוש את הקהילה ולשמור על רמה מסוימת של שייכות אליה.
****
במשך שנים שמרנו על קשר עם תפוצה רחבה של יוצאי אורטל, באמצעות משלוח המידף. תמיד היו מי שלא אהבו זאת ומתחו ביקורת על "בזבוז הכסף". אך אנו הקפדנו לשמור על הקשר הזה. כשהייתי מזכיר, נהגתי לשלוח אחת לשנה מכתב לכל תפוצת המידף, ובה ביקשתי שכל מי שמעוניין להמשיך לקבל את המידף, יודיע לנו על כך. וכך מידי שנה הייתה התחדשות, כאשר קוראים שהתרחקו גילו פחות עניין וחדלו לקבל את המידף, לצד עוזבים חדשים או מתעניינים חדשים שהצטרפו לרשימה. היום, בעידן התקשורת האלקטרונית, אין עוד עניין של חיסכון בנייר, בבולים וברוק, וניתן לשלוח לכל המעוניין.
****
לפני כשנתיים / שלוש, לנוכח המשבר החברתי והמחלוקות בתוכנו, שבאופן טבעי מצאו את מקומם במידף, הוחלט להפסיק את משלוח המידפים. בעיניי, זאת טעות. איני חושב שמחלוקת היא עניין שיש להתבייש בו או להסתיר אותו, בחינת "אל תגידו בגת". ההיפך הוא הנכון, הדיון התרבותי בתוכנו ואופן התנהלות המחלוקת (ברוב המקרים) הם מוקד לגאווה. הקוראים החיצוניים אינם מתעניינים בה מתוך מציצנות, אלא מתוך תחושות קרבה והזדהות, היוצרות עניין אמיתי.
לעתים יש בתוכנו גישה מסתגרת, תקשורופובית, וחבל. הגישה הזאת, הפחד "לכבס את הכביסה המלוכלכת (מלוכלכת, כביכול) בחוץ", מתאימים יותר לחברה חרדית מאשר לחברה פתוחה וחופשית כמונו.
אני מציע לחדש את המסורת היפה של תחזוק פריפריה קהילתית באמצעות המידף.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
