הבלוג של אורי הייטנר

הסולידריות החברתית היא בסיס קיומו של העם היהודי ובסיס קיומה של מדינת ישראל. "כל ישראל ערבים זה בזה" (כך הביטוי החז"לי המקורי, לא ערבים "זה לזה", כפי שנוהגים לומר בטעות) – זו תורת הסולידריות על רגל אחת.

האויב הגדול ביותר של הסולידריות הוא בצע הכסף. בצע הכסף הוא יצר הרע של האדם, תאווה שקשה להתמודד איתה. בצע הכסף מזנה את האדם מערכיו, מן המוסר שלו, ממחויבויותיו האנושיות ומעביר אותו על דתו ועל דעתו. הבצע מעוור עיניים, וגורם לאדם שלא להביט לימינו ולשמאלו ולראות את חבריו, את אחיו. רודף הבצע לא יהסס לשים מכשול בפני עיוור, לא יתלבט בטרם יפגע ברעיו – המרדף הזה גורם לו להתנהגות בלתי אנושית, להתנהגות חזירית. רדיפת הבצע הופכת בני אדם לחזירים.

דוגמאות? לא חסר. בשבועות האחרונים נתקלנו באחד הביטויים הגסים, הנפסדים, המכוערים, הנתעבים ביותר של חזירות.

כוונתי לאותם קבלנים וחברות בתחום הבניה, הבונים בעיר הפלשתינאית החדשה רוואבי, שהסכימו לתביעה הסחטנית של הפלשתינאית להחרים את ההתנחלות, כתנאי להעסקתם.

עצם הבניה ברוואבי – חיובית מאוד בעיניי. ראשית, אני שמח על בניית העיר. מן הבחינה האנושית, כל שיפור במצבם של הפלשתינאים חיוני, וראוי לסייע להם בכך. שנית, למרות שכל מה שקרה אחרי אוסלו ואחרי ההתנתקות מוכיח את ההיפך, אני עדיין מאמין שככל שיהיה לפלשתינאים יותר מה להפסיד, כך תקטן מוטיבציית המלחמה שלהם. שלישית, אני חותר לדו קיום בינינו לבין שכנינו הפלשתינאים, ועזרה של ישראלים לפלשתינאים לשפר את מצבם היא ביטוי לדו-קיום כזה, ואני מברך על כך. רביעית, רצונם של בעלי עסקים להרוויח חיובית בעיניי, ואם יש להם הזדמנות לעשות כן בבניית רוואבי, אין עיני צרה בכך.

אולם ברגע שקבלן התבקש לחתום על כתב החרם – אילו היה בן אדם, היה עליו באותו רגע לקרוע לגזרים את הכתב ולא להציג עוד פניו בפני הלקוחות מרמאווי. והנה, לא קבלן אחד, לא שניים וכנראה גם לא עשרה, לא יכלו להתאפק. הבצע סינוור את עיניהם, והם העדיפו את הכסף הפלשתינאי על הסולידריות היהודית, הישראלית. אלה אנשים נקלים, הראויים להוקעה ולבוז.

לפני שנים אחדות, היה גל של ראשי רשויות, שנחשדו בקבלת שוחד. עמרם מצנע, ראש מועצת ירוחם באותה תקופה, לשעבר ראש העיר חיפה, נשאל בראיון רדיו אם אי פעם הוצעה לו הצעה כזו. מצנע השיב שמעולם לא, ואמר שכנראה יש אנשים שאף אחד לא יציע להם הצעה כזאת.

כנראה שמצנע צודק. מי שמציע שוחד, יודע למי להציע. כנראה שהפלשתינאים שתבעו מקבלנים להחרים את ההתנחלויות הרשו את החוצפה הזאת לעצמם, כיוון שקלטו עם מי יש להם עסק. עם חזירים. אני משער שאותם פלשתינאים בזים בעומק לבם לחזירים האלה.

האם אפשר להבין את הקבלנים האלה? הרי יש להם אחריות לעסקיהם, לפרנסתם, לעתיד ילדיהם. אפשר להבין אותם כפי שאפשר להבין את ג'ו קלר, גיבור מחזהו של ארתור מילר "כולם היו בניי". גם לו היה אכפת מעתיד עסקיו, מפרנסתו ומעתיד ילדיו. לכן, כדי לחסוך בהוצאות, ייצר חלקים פגומים של מטוסים, מה שגרם למותם של טייסים אמריקאים רבים. ג'ו קלר הינו דמות המבוססת על מקרה אמיתי, שארע במלחמת העולם השניה.

הדילמה שמעלה המחזה, היא מידת המוסריות, של מי שמחליף את אחריותו כלפי החברה כולה, באחריות למשפחתו בלבד. כל קורא הגון של המחזה, לא יקבל את אמות המידה החזיריות של קלר. כל אדם הגון, לא יקבל את אמות המידה החזיריות של הקבלנים תאבי הבצע, שהסכימו להחרים את אחיהם, כדי להרוויח קצת כסף מן הפלשתינאים.

                                                                                                                                                                                       * "שווים", "חדשות בן עזר"