הבלוג של אורי הייטנר

אביגדור ליברמן הוא מנהיג קונטרוברסלי. הוא מושך אש. התנהלותו כוחנית, סגנונו בוטה, כשר החוץ הוא מרבה לנהוג באופן בלתי דיפלומטי, בלתי ממלכתי ובלתי לויאלי לראש הממשלה. הצעות החוק הפרובוקטיביות שסיעתו מגישה, מבעירות אש מחלוקת מיותרת, שהחברה הישראלית ממש אינה זקוקה לה. גם דעותיו המדיניות היוניות – קבלת עקרון הנסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים", כאשר השטחים בתוך הקו הירוק שהוא מציע לסגת מהן יהיו אזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, נשמעים ומצטיירים כקיצונים בשל הסגנון המתלהם כלפי ערביי ישראל בו הוא נוקט. שובל החשדות בפלילים המלווה אותו לאורך השנים, רק מגביר את הרתיעה שהוא מעורר בקרב רבים בציבוריות הישראלית. ליברמן הוא מנהיג חזק וכריזמטי, מושא להערצה של רבבות אזרחים ישראליים, ומושא לחרדה ותיעוב מצד רבבות אחרים.

יש סיבות רבות המצדיקות את הגישה השלילית כלפי ליברמן, גם אם עוצמת התיעוב חורגת מכל פרופורציה – כמו האשמתו בפשיזם, כביכול, הנובעת בעיקר מצורך של חלקים בציבור הישראלי לצייר דמון פשיסטי המאיים עליהם, כביכול. הביקורת המותחת נגדו בהחלט מובנת ובחלקה מוצדקת. אולם שנאת ליברמן הוציאה מן הבקבוק את השד הרוסופובי בחברה הישראלית; את רגשות הניכור, הפחד והשנאה הקיימים בתוכנו כלפי העליה המבורכת מחבר העמים.

לרוסופוביה אותם הסממנים המאפיינים כל תופעה של שנאת זרים וגזענות. הגזען אינו מסתפק בביקורת על מעשיו ומחדליו של בר הפלוגתא שלו, אלא הוא מתייחס להשתייכותו האתנית של היריב ולמוצאו. היחס כלפי הקבוצה האתנית של היריב, אינה רציונאלית אלא רוויית סטריאוטיפים שליליים ודמוניים, המאפיינים אותה כביכול, ומתגלמים בדמותו של היריב.

אביגדור ליברמן חי בישראל 33 שנים. רוב חייו הוא ישראלי. אבל בעיניי הרוסופובים, ה"רוסיות" היא בלתי הפיכה. היית "רוסי" (כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי חבר העמים) וכל חייך תשאר "רוסי". ו"רוסי" פירושו כוחני ואלים, מי שנולד בדיקטטורה ואינו יכול להסתגל לשיטה הדמוקרטית ולהפנים את ערכיה, והוא מוכרח להשליט את נורמות השלטון ה"רוסיות" על ישראל. בתכנית החרצופים נקרא ליברמן "ולדימיר" – שם קולקטיבי שנועד למחוק את זיהויו כפרט, והצגתו כאב טיפוס לסטריאוטיפ של "הרוסי". ה"ולדימיר" הזה מאיים עלינו ומפחיד אותנו ויש לבצע לו סיכול ממוקד, בטרם יהיה מאוחר.

את דבריי אמחיש בציטוטים משני מאמרים גזעניים ורוסופוביים מן העת האחרונה, שאינם חריגים אלא בהחלט מייצגים את הטרנד הגזעני הזה. הראשון הוא מתוך מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" - "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" (13.1), בו התגולל גדעון לוי בשר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, כשלוז המתקפה היה מוצאו הרוסי. הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן".

אין זו רק גזענות רוסופובית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.

הציטוט השני הוא ממאמר גזעני של יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ" – "חלום ליברמן, הסיוט" (14.1.11): "ניתנת הפראבדה להיאמר, אוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העליה שלו היא הירידה שלנו... יותר מידי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא הייתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו... יודע שליט נפש אומתו. האומה עצמה יודעת ונותנת צוואה לאפסר. היא גועה. מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו ... ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת מנוסים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה" וכן הלאה וכן הלאה לכל אורך המאמר.

על החברה הישראלית ועל כל אדם נאור בתוכה לגנות בשאט נפש את הגזענות החשוכה הזאת, את ההסתה הרוסופובית הזאת. על כל יהודי וציוני בישראל להלחם נגד הדה-לגיטימציה לעדה שלמה בעם היהודי, שאי אפשר להפריז בתרומתה האדירה למדינת ישראל.

בוז לגזענות ולרוסופוביה.

* "ישראל היום"