הבלוג של אורי הייטנר

לאחרונה, הזדמנתי לתערוכה של ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני, שעסקה בהצעות החוק העומדות על סדר יומה של הכנסת ומעוררות מחלוקת ציבורית. לכאורה, הייתה זו תערוכה תמימה – היא הקדישה מיצג לכל הצעת חוק, ובו: נוסח החוק ומצבו בתהליך החקיקה, בלי תוספת, בלי פרשנות. יקרא המבקר וישפוט. למעשה, הייתה זו תערוכה רוויית דמגוגיה. למשל, בין הצעות החוק הללו, הוצגו גם הצעות חוק הנוגעות לאלימות מינית. הרמז – דק כמו פיל.

אך לא רק דמגוגיה הייתה שם, כי אם גם, פשוט, שקרים. כך, למשל, במיצג שהציג את "חוק הנכבה". גם מיצג זה הציג את נוסח החוק ואת מצבו בתהליך החקיקה. אלא מה? הדברים הוצגו בצורה מסולפת. מהו חוק הנכבה? החוק המקורי הציע להגדיר כל ביטוי של אבל על עצמאות ישראל ועל יום העצמאות כעבירה פלילית, שדינה שלוש שנות מאסר. החוק הזה נגנז והוחלף בחוק אחר, על פיו רשאית הממשלה לשלול תקציב, מגוף הנהנה מתקציביה ומציין את הנכבה. חוק זה התקבל בקריאה ראשונה, והוא בתהליך חקיקה בוועדה לקראת קריאה שניה ושלישית. אפשר לתמוך בכל אחד מהחוקים הללו או להתנגד לו, אך ברור שמדובר בשני חוקים שונים לחלוטין, רחוקים מאוד זה מזה. במיצג בתערוכה הנ"ל, הוצג הנוסח המקורי - שנגנז, ונאמר שהוא בהכנה לקריאה שניה ושלישית – כלומר המקום בו נמצא חוק אחר לגמרי. הנה, זו דוגמה לתעשיית השקר של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, שלמרבה הצער והבושה מתקיים גם במדינת ישראל. הנה, זו דוגמה הממחישה את הביטוי אודות מחצית האמת הגרועה משקר.

החוק הראשון, שנגנז, הוא חוק בלתי דמוקרטי, הנוגד את חופש הביטוי, כיוון שהוא נועד לשלול מאדם את הזכות להתאבל על דבר שהוא חש אבל כלפיו. כישראלים, קשה לנו לקבל את המצב שבו אזרחים ישראלים רואים בעצמאות המדינה דבר שראוי להתאבל עליו, אך הדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל זאת, ולבטח שאל לה למנוע זאת, בוודאי לא כעבירה פלילית שדינה מאסר. החוק השני שונה לגמרי במהותו. זהו חוק, שהבעייתיות היחידה הקשורה אליו היא עצם הצורך לחוקק אותו, שהרי האמור בו הוא מובן מאליו. מובן מאליו שגופים ממלכתיים, הממומנים בידי המדינה, אינם יכולים להתאבל בפומבי על קיום המדינה, ואם הם עושים כן, ודאי שיש לשלול מהם את המימון. זהו חוק דמוקרטי לעילא ולעילא – זוהי דמוקרטיה מתגוננת.

מסתבר שגורמי שמאל רדיקאלי אנטי ציוני פועלים דווקא במוסדות חינוך והשכלה, כדי להפיץ את הרעל שלהם. נוכחתי בכך לאחרונה באזורנו, באצבע הגליל.

****

"התנחלות ציונית שקמה אחרי 1948 על אדמות חאלצ'ה" – זו הגדרה של קריית שמונה, שאותה לא מצאתי באתר החמאס, אלא באתר של ארגון ישראלי, ארגון "זוכרות". "זוכרות" הינו ארגון שחרט על דגלו את הנחלת תודעת ה"נכבה" בקרב הציבור הישראלי. מה משמעות הגדרה זו של קריית שמונה? דה-לגיטימציה של העיר, בהיותה תוצאה של עוול. ומאחר והעיר אינה לגיטימית, המשתמע מכך הוא שדינה להיות זמנית, עד שהצדק יושב על כנו.

אתר "זוכרות" מפרסם את מפת א"י, "נקיה" מיישובים יהודיים, כאשר עליה אך ורק יישובים הנושאים שמות ערביים – כנראה המפה הראויה בעיניהם. הקש על שם הכפר, ויעלו שמות "ההתנחלויות הציוניות" שקמו על אדמותיו, בחלוקה בין "התנחלויות ציוניות שקמו אחרי 1948" לאלו שקמו לפני 1948.

לפני שבועות אחדים, נודע לי שבאותו ערב עתידה להיפתח במכללת תל-חי סדנה הפתוחה לציבור הרחב, בנושא ה"נכבה". מדובר בסדנה של 42 שעות – 14 מפגשים בני שלוש שעות כ"א. 42 שעות של שטיפת מוח אנטי ציונית, אנטי ישראלית, 42 שעות של דה-לגיטימציה למדינת ישראל, לציונות ובפרט להתיישבות הציונית. ו... שימו לב – הקורס בחינם! איך אפשר לעשות קורס של 42 שעות ללא תשלום? כדאי מאוד לדעת מי מממן את הארגון הזה.

כששמעתי על הסדנה הזאת, דיווחתי עליה מיד לראשי המכללה, ולשמחתי הרבה הם ביטלו אותה בתוך דקות אחדות (בדיעבד אף הסתבר לי, שהאישור המנהלתי בידי פקידה במכללה ניתן למפגש הראשון בלבד). כעבור שבועות ספורים נודע לי שהקורס נפתח בביה"ס "עינות ירדן" שבקיבוץ עמיר, אותו הם מגדירים "התנחלות ציונית שקמה לפני 1948 על אדמות א-דאורה", אך הפעם לא הצלחתי לשכנע את מנהל ביה"ס למנוע את קיומו של הפיגוע (יש לציין שאין מדובר בסדנה להרעלת תלמידי בית הספר, אך היא מתקיימת אחה"צ בין כתליו). קיומה של סדנה אנטי ישראלית מיליטנטית במוסד חינוכי היא הכנסת צלם להיכל.

אני מקווה מאוד שהכנסת תזדרז לחוקק את החוק, כדי למנוע הישנות הזוועה הזאת.

****

כן, אני מכיר את הטיעונים – ממה אתה מפחד? האם צריך להסתיר את העובדות? האם קיומם של אותם כפריים ערביים אינו עובדה? הציבור צריך להתמודד עם האמת.

אני מכיר את הטיעונים ודוחה אותם מכל וכל. אין המדובר באמת, אלא בנראטיב שקרי, אודות "העוול הנורא שעשו הציונים לפלשתינאים". האמת אחרת לגמרי.

האמת היא, שלמחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת א"י המערבית למדינה יהודית ומדינה ערבית – כאשר המדינה הערבית אמורה הייתה לכלול את הגליל המערבי, את יפו, לוד ורמלה, אשדוד ואשקלון, חלקים מהנגב ועוד, היהודים קיבלו את ההחלטה בהתלהבות ויצאו לרחובות במחולות, והערבים הגיבו בהתנפלות רצחנית על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שלוש שנים אחרי השואה. האמת היא שביום סיום המנדט, ביום שבו קמה המדינה, פלשו מדינות ערב לא"י על מנת למנוע את הקמת המדינה בת היום ולהטביע את היישוב היהודי בדם. האמת היא שבמלחמה הזאת, שמעולם לא הייתה תוקפנית ונבזית ממנה, הצד המותקף והצודק ניצח. הערבים הובסו, מזימתם סוכלה, מדינת ישראל קמה. מחיר הניצחון היה כבד – 6,000 חללים ישראלים, אחוז מהיישוב היהודי. בקנה מידה למדינת ישראל היום, מדובר ב-70,000 הרוגים!

האויב שילם מחיר כבד – הוא הפסיד במערכה, מזימתו סוכלה, מדינתו לא קמה (בין השאר כיוון שהירדנים סיפחו את יו"ש לממלכתם) ורבים מן הערבים נעקרו מאדמתם, רובם ברחו וחלקם גורשו. מי שגרם למלחמה הזאת, מי שתקף באכזריות כזו את היישוב היהודי, הוא הנושא במלוא האחריות לכל תוצאות המלחמה. אם נעשה עוול לערבים, לא אנו גרמנו לו, אלא הערבים עצמם. לכן, כל ההתבכיינות הזאת מאוסה ושקרית.

זאת האמת, ואין בלתה. יש אמת אחת, ומולה נרטיב שקרי. אלה שמנסים להפיץ את הנראטיב השקרי, הם מכחישי האמת. השם הראוי לארגון "זוכרות" הוא – "מכחישות".

****

פיגוע – כך כיניתי את פעולת "זוכרות". לא הגזמתי במקצת?

ובכן, למיטב הכרתי הפעילות הזאת מסוכנת יותר מכל פיגוע. וכך כתב נתן אלתרמן, גדול משוררינו, באחד משיריו האחרונים, שירו הנבואי "אז אמר השטן":

אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.

ואמר: לא אטול כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

חוורו שמים מאימה

בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

* "על הצפון"