הבלוג של אורי הייטנר

אני אוהב אוטופיסטים. אבל אני גם קצת מפחד מהם...

אני אוהב אותם, כיוון שהם מציירים עולם יפה, עולם מושלם, עולם שראוי לחלום עליו, לערוג עליו, לחתור אליו, להתקדם לקראתו.

אני מפחד מהם, כיוון שלא אחת הם נגועים בעיוורון חלקי – הם מתעלמים מעובדות שאינן מתיישבות עם התמונה האוטופית. וכאשר אוטופיסטים יורדים אל עולם המעשה, עולם המדיניות, אל הפוליטיקה, ומקדמים באופן פוליטי את האג'נדה האוטופית שלהם, העיוורון הזה עלול להביא לתוצאות הרסניות.

התרגום המילולי ל"אוטופיה" הוא – אי מקום, כלומר מקום שאינו קיים. האוטופיה טובה ככוכב צפון המשפיע על המציאות ב"טופיה", במקום הקיים, המציאותי, ומהווה השראה בעבורו. הניסיון ליישם את האוטופיה בטופיה, מסוכן.

הרעיון שאותו מובילים אנשים בולטים בימין הישראלי, כמשה ארנס, ראובן ריבלין, אורי אליצור ואחרים, הקורא לסיפוח יהודה ושומרון לריבונות מדינת ישראל ומתן אזרחות מלאה לפלשתינאים תושבי האזורים הללו, הוא רעיון אוטופיסטי. מכל הרעיונות השונים לפתרון הסכסוך על הארץ, זה הפתרון הצודק ביותר, היפה ביותר והמוסרי ביותר. יש בו כל הדברים הנכונים והראויים ביותר – הציוניים, הדמוקרטיים, הליברליים. יש בו מימוש מלא של זכותנו על ארץ ישראל, יש בו מימוש מלא של עקרונות המדינה האזרחית והדמוקרטיה. יש בו גם שלמות הארץ, גם מדינה יהודית, גם מדינה דמוקרטית – גם וגם וגם וגם. איזה יופי!

דבר אחד חסר בו – זיקה אל המציאות.

בטרם אתייחס לבעיה הזאת, ברצוני לשבח את הוגי הרעיון, על הבנתם האמיתית והכנה את מהותה של ריבונות. אין ריבונות, ללא מתן אזרחות לכל תושבי השטח הריבוני ואין אזרחות חלקית ללא הזכויות הפוליטיות, כולל הזכות לבחור ולהיבחר. הוגי הרעיון שוללים מבחינה ערכית ומוסרית כל רעיון של טרנספר לפלשתינאים, ומבינים את מופרכות הרעיונות מן הסוג של "תושבים" – הנהנים מזכויות האדם ללא זכויות אזרח פוליטיות וכד'. אין חיה כזאת. לריבונות יש כללים, ומי שרוצה להחיל ריבונות, אינו יכול שלא לפעול על פיהם. לכן, אורי אליצור ראוי לשבח על כך, שכאשר הוא מציע להחיל את הריבונות, הוא הגון וישר דיו כדי להבהיר בגלוי שהוא בעד מתן זכות הצבעה מלאה לפלשתינאים החיים ביו"ש. עמדתו אינה נובעת רק מגישה מוסרית (והגישה המוסרית היא מרכיב מרכזי בהצעתו. הנחיתי לאחרונה פאנל בעפרה, בה הוא הסביר מדוע שם הגנאי המופנה כלפיו "אוהב ערבים" הוא בעיניו מחמאה, כי הוא באמת אוהב ערבים. אני מעריך מאוד גישה זו) אלא גם מהבנה ריאלית שאין ריבונות אחרת. ריבונות היא ריבונות היא ריבונות.

עוד אני רוצה לשבח את בעלי הרעיון, על הבנתם שאי אפשר לשלוט על הפלשתינאים בכוח צבאי ושהם זכאים, ככל ציבור אנשים וככל עם, לחירות – שביטויה בעידן המודרני הוא אזרחות. הם מבינים שהגיעה שעתם של הפלשתינאים להיות אזרחים שווי זכויות, ושהברירה האמיתית היא בין אזרחות ישראלית לאזרחות פלשתינאית (תיאורטית אפשרית גם אזרחות ירדנית, כלומר שלטון ירדני על האזורים בהם מדובר, אף שכרגע אין פרטנר לאופציה כזאת).

אני אוהב אוטופיסטים ולכן אני אוהב את בעלי הרעיון ואת האוטופיה שהם מציעים. יתר על כן, אילו הייתה בידי מידה רבה של ביטחון ביכולתו של הרעיון להתממש, הייתי מאמץ אותו. אילו, למשל, הייתה לי רמה גבוהה של ודאות, שבעשור הקרוב יעלו לישראל 3 מיליון יהודים מארה"ב, הייתי רואה בסיפוח יו"ש את הפתרון הנכון למדינת ישראל. הלוואי שתהיה עליה כזאת, אך מדינה אינה יכולה לבסס את מדיניותה על משאלות לב. מדינה חייבת להתייחס למציאות.

המציאות היא, שסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל, כרוך באיום משמעותי על צביונה היהודי של המדינה. כדי שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי, יש להבטיח רוב יהודי של 70% לפחות. אין כוונתי רק לרוב מבין המצביעים, כדי שהמדינה תנהל מדיניות ציונית, שהאינטרס הלאומי של העם היהודי יעמוד בראש מעייניה, אלא גם לרוב מאסיבי בתוך החברה, על מנת שהצביון התרבותי יהיה יהודי. אי אפשר לקיים מדינה כזאת מן הים עד הירדן, בשל המציאות הדמוגרפית בשטח זה. נכון, ללא הפלשתינאים ברצועת עזה, מובטח רוב יהודי בשטח הזה, אך זהו רוב קטן מידי ושברירי למדיי, ובהצבעות על יעדיה הלאומיים של המדינה, הוא עלול להיות בסיטואציות שונות למיעוט. 

לא אכניס ראשי למחלוקת אודות הנתונים הדמוגרפיים – האם האסכולה האופטימית, לפיה הרוב היהודי מובטח לדורות, היא הנכונה, או האסכולה הפסימית. אומר רק, שחרף היותי אופטימיסט, אני סבור שכמו בסוגיות ביטחוניות, כך גם בסוגיות דמוגרפיות, על מדינת ישראל להתייחס בכובד ראש לאיומים ולא לסמוך על כך ש"יהיה בסדר". מה גם, שאת הנתונים הדמוגרפיים של האסכולה האופטימית מציגים אך ורק מי שתומכים אידיאולוגית בשלמות הארץ והנתונים הדמוגרפיים משרתים את גישתם האידיאולוגית, בעוד שבין הבולטים בין אנשי המקצוע המציגים את הנתונים הפסימיים, נמצאים כאלה הרחוקים מרצון אובססיבי לוותר על שטחים, להיפך (דוגמת פרופ' ארנון סופר, המתנגד בתוקף לנסיגה משטחים שאינם עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, אך מטיף לנסיגה מהשטחים המאוכלסים ומביע חשש אמיתי לקיומה של מדינה יהודית ללא נסיגה כזאת).

אני מאמין בכל לבי ובכל מאודי בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, ורואה כיעד לאומי מימוש זכות זו בהתיישבות ובריבונות. אולם, בדומה לארנס ולאליצור, גם אני מבין שמשמעות ריבונות היא אזרחות מלאה לפלשתינאים. האמונה שניתן גם לספח את השטחים, גם להעניק לכל התושבים אזרחות מלאה וגם להישאר מדינת לאום יהודית מובהקת – גם וגם וגם וגם, היא אוטופיה. במציאות, אין לנו ברירה אלא לבחור.

בברירה בין ריבונות מלאה על כל שטחי א"י ואיום על הרוב היהודי, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת לאום יהודית, לבין הבטחת קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודית לדורות, במחיר ויתור כואב על חלק משטחי יו"ש, אני בוחר בכאב ובצער רב בחלוקת הארץ.

* "מקור ראשון"